נגיד שיש לנו שלוש שיטות בחירות אפשריות:

  • בחירות איזוריות בהן המנצח לוקח את הכל - ז”א לכל איזור יש כסא אחד בפרלמנט, כל בוחר בוחר במועמד אחד, והמועמד שקיבל הכי הרבה הקולות (גם אם מדובר ב-30% מהקולות, כל זמן שאף אחד מהמועמדים האחרים לא קיבל יותר) מקבל את הכסא, והשאר לא מקבלים כלום.
  • בחירות איזוריות עם קול אלטרנטיבי - ז”א לכל איזור יש כסא אחד בפרלמנט, כל בוחר בוחר כמה מועמדים לפי סדר עדיפויות, סופרים רק את העדיפויות הראשונות של כל המצביעים. אם אחד המועמדים קיבל יותר מחצי מהבוחרים, הוא מקבל את הכיסא (והשאר לא מקבלים כלום) אם אף אחד מהם לא קיבל יותר מחצי, מוחקים מהרשימה את מי שקיבל הכי מעט קולות, ומתייחסים למצביעים שלו כאילו הצביעו לעדיפות השניה שלהם כאל העדיפות הראשונה, וחוזרים לספירת הקולות…
  • בחירות איזוריות עם קולות עוברים - ז”א לכל איזור יש כמה כסאות בפרלמנט, כל בוחר בוחר כמה מועמדים לפי סדר עדיפויות. מחשבים מהו הגודל של מנדט (מספר הקולות שמספיק לתת למועמד כסא בכנסת). סופרים רק את העדיפויות הראשונות של כל המצביעים. אם אחד המועמדים קיבל מנדט או יותר מהקולות הוא מקבל כיסא, ואת שאר הקולות שלו מעבירים באופן פרופורציונלי לעדיפות השניה. אם אף אחד מהמועמדים לא קיבל יותר ממנדט, הקולות של המועמד שקיבל הכי מעט קולות עוברים לעדיפות השניה, והמועמד יוצא מהמשחק. וכך הלאה עד שכל הכסאות התמלאו.

לכל אחת מהשיטות יש יתרונות וחסרונות ברורים למדי, הן משפיעות על הפוליטיקה, הפוליטיקאים הנבחרים, המשילות, הייצוגיות, הקשר בין הבוחר לנבחר ועוד… אבל כרגע נתעלם מזה. נגיד שיש לנו גם שלוש מפלגות, לשלושתן יש אידיאולוגיה מובהקת, מנהיגות ברורה, מטרות ידועות ועוד, אבל גם מזה נתעלם, נגיד שכל מה שאנחנו יודעים עליהן זה התוצאות בסקרים. נגיד שהסקרים די אחידים ברוב האיזורים, למפלגה אחת יש 40%, לשניה יש 30% ולשלישית יש 20%. נגיד גם שתומכי המפלגה השלישית נוטים להעדיף את השניה על הראשונה. וזהו.

אם זה כל מה שידוע לנו, איזה שיטת בחירות נעדיף? ברור שמנהיגי המפלגה הראשונה יעדיפו את השיטה הראשונה (שתתן להם את הרוב) מנהיגי המפלגה השניה יעדיפו את השיטה השניה (בגלל שהם מניחים שחברי המפלגה השלישית יעדיפו אותם) ושמנהיגי המפלגה השלישית יעדיפו את השיטה השלישית (בגלל שככה הם יקבלו כסאות אמיתיים ולא רק סימפטיה).

מדהים לגלות שבאמת, בהנתן תוצאות כאלה בסקרים, זה מה שהמפלגות בוחרות, וכמובן שכולן בוחרות בהן מסיבות אידיאולוגיות טהורות לחלוטין. בלי קשר לעובדה שבמקרה זאת השיטה שתמקסם את הכח הפוליטי שלהן. (בכלל כנראה שרק במדינה שהמציאה את המושג פייר פליי אפשר להציע ברצינות לשנות שיטת בחירות שעבדה מאתיים שנה באמצע מערכת הבחירות).

smiley | 9 בפברואר 2010 | פוליטיקה, דמוקרטיה, צביעות, פוליטיקה בריטית, ניק קלג, דייוויד קמרון, גורדון בראון | אין תגובות

אם, בעקבות הפוסט האחרון שלי, אפשר היה להבין שאני חושב שאנטישמיות היא תופעה שלא קיימת יותר, אז הרשו לי לתקן את הרושם. אנטישמיות, שנאת יהודים, היא תופעה קיימת ובועטת. וכרגיל, היא קיימת בעיקר בקרב הלאומנים שחיים בצד יהודים. אם בעבר אלה היו פולנים, גרמנים, רומנים ורוסים, היום זה אמריקאים ו…. כן, חייבים להגיד את זה… וישראלים. קשה לשכוח את הקריאה “יהודון” של הנדל לקרצר או של זאבי לאינדיק, את התרומות שקיבלו זו ארצנו ואם תרצו מאנטישמים פעילים.

והנה התגובה של דובר “אם תרצו”:

“אנחנו מאוד גאים בפעילות שלנו ולא משנה לנו מאיפה יגיע כסף כי אנחנו צריכים אותו. מה לעשות שאנחנו לא ממומנים עד הצוואר ע”י האיחוד האירופאי כמו שונאי ישראל
אחמד טיבי יתרום כסף? ניקח!
היטלר יתן כסף? ניקח!
גולדסטון יתן כסף?… לא סביר… סביר יותר שהיטלר יתן כסף… אבל ניקח גם ניקח “

כמה פשוט, הרי הוא יהודי, אז “לא סביר” שהוא יתן כסף, כי היהודים הם, כידוע, קמצנים…

smiley | 2 בפברואר 2010 | אנטישמיות | 2 תגובות

רגע קצר של סמנטיקה. התנועה הציונית ההיסטורית לא היתה תנועה אידיאולוגית, חבריה באו מהרבה אידיאולוגיות שונות וסותרות. היא גם לא היתה תנועה דתית, חלק מחבירה היו יהודים אורתוסוקסים, אחרים היו חילוניים ורפורמים. התנועה הציונית היתה קואליציה פוליטית. למרות הרקע האידיאולוגיה השונה של חבריה, כולם התאחדו על מנת לקדם את אותה מטרה, הקמת מדינה יהודית עצמאית. המטרה הזאת מומשה במאי 1948, וכמו כל קואליציה פוליטית שמגשימה את מטרותיה (או שנכשלת בלהשיג את מטרותיה) חברי התנועה התפזרו לקואליציות פוליטיות אחרות. מאז, בעצם, אין ממש משמעות בת זמננו לזיהויו של אדם כציוני (או כאנטיציוני). ובכל זאת, פעם אחרי פעם, אנחנו שומעים על הציונות כתנועה פוליטית שעדיין קיימת ופועלת. לדעתי, אפשר בעצם לדבר על תנועה חדשה, שקוראת לעצמה ציונות, ורואה את עצמה כממשיכה של הציונות ההיסטורית, אבל אין לה שום דבר עם הציונות ההיסטורית (ולמעשה, כמו שנראה, מדובר בתנועה שלפני 80 שנה היתה יכולה להקרא אנטי-ציונית). לצורך העניין, נקרא לתנועה הזאת “ניאוציונות”.

מבט קצר על מאפייניה של התנועה יגלה שלא מדובר על קואליציה פוליטית. אין לניאוציונים שום מטרה פוליטית משותפת. יותר מזה, לא מדובר על אידיאולוגיה סדורה, כמו הציונות ההיסטורית, גם בתנועה הזאת חברים אנשים בעלי אידיאולוגיה שונה לחלוטין. מצד שני, אני אנסה להראות כאן שיותר ויותר המאפיינים של הניאוציונות, הם מאפיינים של דת. אמנם דת שנמצאת בשלב מאד מוקדם, ללא דוגמה (במובן של dogma אני לא הולך לנסות לנקד) מסודרת אבל בכל זאת, דת. והמאפיינים הם:

אביב גפן - ע”ע בר רפאלי.

אושוויץ - מקום קדוש. המקום אליו עולים לרגל הניאוציונים. יש הטוענים שיש דמיון בין מכה (ממנה גורש מוחמד, ואליה מצווים המוסלמים לעלות לרגל) לאושוויץ. מצד שני, יש המזכירים שקיים דמיון בין היסטורית, מחנה ההשמדה הגדול הוא המקום בו מתממשת הדואליות של השואה (ע”ע) המקום בו הרגו את היהודים והחיו את הניאוציונים.

אישה - כחצי מהאוכלוסיה האנושית. מאופיינת על ידי המחסור בגורגרת והנוכחות של רחם. כמו רוב הדתות, גם הניאוציונות רואה בנשים יצורים נחותים. לא ברור אם זה בגלל הרחם או הגורגרת. הנשים מוגבלות ביכולתן להתקדם בצה”ל (ע”ע), מגוייסות מראש לתפקידים חשובים פחות ולתקופה קצרה יותר. הנשים פסולות מלקיחת חלק פעיל בהנהגה החילונית של המדינה (וכשהן לוקחות, העם נענש - ע”ע יום כיפור). עיקר תפקידן של הנשים הוא, כנראה, לייצר קורבנות עתידיים (ע”ע קורבן) ולתרום ל-HASBARA (ע”ע).

אל - האל הניאוציוני הוא בעצם שני אלים, האל הטוב והאל הרע, שנמצאים במאבק אין סופי בו הניאוציונים הם חייליו של האל הטוב, וה“אנטישמים” (ע”ע) הם חייליו (שלא מבחירה) של האל הרע. שני האלים נוהגים, מסיבה לא ברורה לחלוטין, להתאכזר ללוחמיהם. עד היום לא ברור מה הופך את האל הטוב לטוב, ואת האל הרע לרע.

אמריקאים - “אנטישמים” (ע”ע) ברובם, אם כי חלקם, אלא ששונאים יהודים, נחשבים כניאוציונים.

אנגלים - ע”ע “אנטישמים”.

“אנטישמיות” - האנטישמיות (בלי מרכאות), שנאת היהודים (ע”ע), היא תופעה מוכרת ועתיקה. שילוב מוכר של נסיון דוגמתיות נוצרית, שנאת הזר והאחר, וכל מיני תיאוריות קונספירציה. ה”אנטישמיות”, להבדיל, היא הסיבה וההסבר לכמעט כל ההתרחשויות בעולם (לפחות אלה שהם מעשי ידי אדם). הניאוציונות לא מבדילה בין האנטישמיות ל”אנטישמיות” ורואה את האנטישמיות כעוד ביטוי של “אנטישמיות” כמו ה“אנטישמיות החדשה” (ע”ע). “אנטישמיות” הוא מעין וירוס מרושע שמשתלט על בני אדם ומונע מהם לממש את רצונם את חופשי. רצונו החופשי של האדם הוא להיות ניאוציוני, וכל מי שאיננו ניאוציוני, איננו ניאוציוני בגלל ה”אנטישמיות”. ההיסטוריה האנושית כפי שהיא מתוארת על ידי הניאוציונים, היא מאבק בין ה”אנטישמיות” ל”ציונות” (שהיא הניאוציונות, אבל, כאמור, נקראת על ידי הניאוציונים כציונות) בצירוף של אסונות אקראיים (ע”ע פאניקה) ששולח האל (ע”ע) מידי פעם. מאבק אפי בין הטוב המוחלט לרע המוחלט. מאבק בה כל אדם שייך באופן חד משמעי למחנה הטובים או הרעים. הדרך היחידה להלחם ב”אנטישמיות” היא “HASBARA” (ע”ע). ה”אנטישמיות” שולטת, היום, בכמעט כל העולם. החלק ה”אנטישמי” בעולם נמצא במעמד דומה לדאר אל-חרב המוסלמי, החברים בו, אפילו הניאוציונים שבהם, הם בגדר פושעים “אנטישמים”, וכל יחס הגון למדינות ה”אנטישמיות” הוא תוצר של הכרח בלבד. מסיבות לא ברורות, חלק מ”האנטישמים” מנסים להסתיר את ה”אנטישמיות” שלהם, אבל הוגי הניאוציונות מסוגלים להבדיל בין “אנטישמי” שמתחפש ל”ניאוציוני” ל”ניאוציוני”.

אנטישמיות חדשה - כחלק מהדואליזם (ע”ע), כל מעשה אנושי יכול להיות ניאוציוני או “אנטישמי” (ע”ע). לאוסף הביקורות על ישראל שאינן ניאוציוניות, ולכן “אנטישמיות”, קוראים הניאוציונים: “אנטישמיות חדשה”.לכן, האנטישמיות החדשה היא “אנטישמיות”.

ביטחון - המצב בו ציבור המאמינים מצוי בפאניקה (ע”ע) מוחלטת.

בר רפאלי - המפלצת המיתולוגית שמעודדת השתמטות (ע”ע). נוהגת ללבוש את גופה של אשה נאה, אם כי יש עדויות שהיא לובשת גופות של גברים. כפי הנראה מבט קצר בבר רפאלי גורם לקורבן הפוטנציאלי לההפך לגוש אבן, ולכן לא לממש את פוטנציאל הקורבנות (ע”ע קורבן) שבו, ולגרום לשבט כולו להענש. מומחים מעריכים שהבר רפאלי היא בעצם ההתגלמות הניאוציונית של אוסף מיתוסים יווניים. ידוע גם בשמות כמו: “אביב גפן” (ע”ע), “עיברי לידר” (ע”ע) ועוד.

גרמנים - עושי דברו של האל. ידידי ה”ניאוציונים”. תפקידם בשואה (ע”ע) היה זהה לתפקיד הרומאים בצליבתו של ישו - לחשוף את ה”אנטישמיות” של כל ה“אנטישמים” (ע”ע) ולהזהיר את השאר מפני הסכנה שבשאננות (ע”ע).

דואליזם- כל מעשה, אדם , או מאורע בעולם הניאוציוני הוא ניאוציוני או “אנטישמי” (ע”ע) ולכן, כל מה שאיננו ניאוציוני הוא “אנטישמי”.

דמוקרטיה - שיטת שלטון שהומצאה על ידי ה“אנטישמים” (ע”ע) ולכן היא פסולה לחלוטין (להבדיל מ“דמוקרטיה” ע”ע)

“דמוקרטיה” - מיוונית דמוס זה האוכלוסיה (או האנשים) וקרטיה זה שלטון. בגלל שיוונית היא שפה “אנטישמית” (ע”ע) הניאוציונים מתרגים דרך צד ג’, במקרה זה אנגלית. באנגלית אנשים ועם זה אותה המילה (people) וכך הפכה הדמוקרטיה ל”דמוקרטיה”, ושלטון האוכלוסיה הפך לשלטון העם. העם, בה’ הידיעה, הוא כמובן העם היהודי (ע”ע), ושיטת הממשל ה”דמוקרטית” היא שלטונו של העם היהודי. העם היהודי לדורותיו. לכן, שיטת השלטון ה”דמוקרטית”, השיטה המומלצת על פי הניאוציונות, מחייבת את מקבל ההחלטות לדעת מה דעתו של העם היהודי. למזלו, מיטב ההוגים הניאוציונים הצליחו לפתח שיטה מיוחדת וסודית לקריאת מחשבות של עם לדורותיו, ולכן כל מה שמקבל ההחלטות צריך לעשות זה לשאול אותם. מעניין לציין שבאופן מקרי לחלוטין דעתו של העם לדורותיו היא תמיד הדעה של ההוגה-קורא-המחשבות, ושיש, מסיבה לא ברורה לחלוטין (ע”ע הגיון) הוגים שונים שקוראים מחשבות שונות בוודאות זהה.

הגיון - קל לראות שיש הרבה סתירות במחשבה הניאוציונית. יש לזה שלוש סיבות. חלקן נובע מהעובדה שמדובר במספר הוגים שונים, ועדיין לא הוקם המוסד שאמור להכריע בין ההוגים. סיבה נוספת היא העובדה שחלק מההוגים הניאוציונים הגיעו לרמת שכנוע עצמי כל כך גבוהה שהם לא מסוגלים לזהות את הסטירה העצמית. אבל, למעשה, אפשר לראות שחלק לא קטן מהניאוציונים מודע לסתירה העצמית בדעותיו. כפי הנראה, הניאוציונות מחזיקה בדעה (שנזנחה על ידי הכנסייה הנוצרית לפני איזה אלף שנה) שהאל (ע”ע) יכול לשנות את חוקי ההגיון.

HASBARA - התהליך הפלאי שהופך “אנטישמי” (ע”ע) לניאוציוני נקרא HASBARA. מקורותיו האתימולוגים של המושג לא ברורים כלל, יש טענות שהוא בא מהמלה היוונית הסברוס (שהוא פרח אדמדם שמשנה את צבעו לצהוב) ויש הטוענים שהוא קרוי על שם הספר הסיני הא-סאב-רא (שמספר על ילד שהפך לדרקון).גם משמעותו הנוכחית של המושג בעיני הניאוציונים לא ברורה עד סופה. כפי הנראה מדובר בתהליך מופלא שבעזרתו אמור האדם לנצח את החיידק ה”אנטישמי” שהשתלט עליו. מעניין לציין שעל מנת לקדם את תהליך ה-HASBARA, מאמינים הניאוציונים שיש לתרגם לאנגלית מאמרים דביליים במיוחד שנכתבים בעברית ולנאום נאומים משמימים במבטא בוסטוני. כפי הנראה הניאו ציונים חוששים מהתהליך ההפוך לHASBARA - קריא הפיכתו של אדם ל”אנטישמי”. על מנת להלחם בתהליך ההפוך, מאמינים הניאוציונים, יש להעמיק את מאמצי הHASBARA, ולתרגם עוד ועוד מאמרים מטומטמים לאנגלית.

העם היהודי - ע”ע יהודים.

השואה - ללא ספק האירוע החשוב ביותר בהיסטוריציזם הניאוציוני. השואה היא הנצחון הארעי של ה“אנטישמיות” (ע”ע) על הניאוציונות. מצד שני, ובאופן שלא סותר את הצד הראשון, משום שסתירה לא קיימת בהגיון (ע”ע) הניאוציוני, השואה מהווה גם את נצחון הגדול של הניאוציונות על ה”אנטישמיות”. בכלל, אין לראות את השואה כעוד חלק מההיסטוריה האנושית, אפילו לא בגרסתה הדטרמיניסטית של הניאוציונים, אלא כמאבק מיתי בין האל לשטן. ע”ע פאניקה.

הרצל, בנימין זאב (תיאודור) - קדוש ניאוציוני (שדעותיו היו מוקעות היום כמינות“אנטישמיות” (ע”ע)).

השתמטות - בגלל האופי הקולקטיבי של הדת הניאוציונית, קורבן (ע”ע) פוטנציאלי שלא מקריב פוגע בשבט כולו. לתופעה של קורבנות פוטנציאלים בוחרים שלא לממש את הפוטנציאל קוראים השתמטות. למרות שעל פי חוק קורבנות פוטנציאלים לא בוחרים אם לממש או לא לממש את הפוטנציאל, ולכן השתמטות היא תופעה הגיונית פחות מנפילת השמיים, המאמינים בניאוציונות חוששים מההשתמטות (ומאמינים בקיומה) אף יותר משהגאלים חששו מנפילת השמיים. המלחמה בהשתמטות כוללת מלחמה בחוסר המוטיבציה (ע”ע), מלחמה בבר רפאלי (ע”ע) ומלחמה ב“אנטישמיות” (ע”ע) ובכניסה לפאניקה (ע”ע).

חוסר-מוטיבציה - התחושה של חלק מהקורבנות (ע”ע) הפוטנציאלים שהקורבן שלהם מיותר נקראת “חוסר מוטיבציה”. האמונה הניאוציונית גורסת שחוסר-מוטיבציה מוביל להשתמטות (ע”ע).

חירות - 1. מפלגה היסטורית. 2. ערך “אנטישמי” (ע”ע).

טורקים - ע”ע “אנטישמים” .

יהודים - לפי הניאוציונות, העם היהודי (בקיצור, העם) נמצא מעל ההיסטוריה. ככזה, קיומו לא מציית לחוקי ההגיון (ע”ע) או הסבירות. מאחר שכל תהליך היסטורי הוא תוצאה של “אנטישמיות” (ע”ע), תהליכים שמתרחשים על עמים אחרים לא יתרחשו על היהודים. אמנם יש יהודים “אנטישמים” אבל מרבית היהודים הם ניאוציונים, כנראה בגלל חסינות ביולוגית של הגזע היהודי בפני הוירוס ה”אנטישמי” (מעיין לציין שלמרות הקרבה הגנטית, תופעה שונה לחלוטין מתרחשת אצל הערבים (ע”ע)). ראוי לציין שבעוד שאנטישמיות (בלי מרכאות) היא שנאת היהודים, ל”אנטישמיות” אין קשר הכרחי ליהודים, ולא מעט מהטקסטים הניאוציונים מכילים אנטישמיות מובהקת (שאיננה “אנטישמיות” מאחר והיא לא מתנגדת לניאוציונות).

יום הזכרון להשואה ולגבורה - חג ומועד - החג החשוב ביותר, חל מידי שנה בתאריך אקראי בניסן. בחד זה נוהגים הניאוציונים לשיר שירים ניאוציונים להשבע למלחמה נצחית ב“אנטישמיות” (ע”ע), וללבוש בגדים לבנים. כפי הנראה,חל לזכר השואה (ע”ע) בתאריך קרוב לתאריך של מרד גטו ורשה.

יום הכיפורים - חג ומועד - החג השני בחשיבותו. חל מידי שנה בעשירי לתשרי. קרוי על שמה של מלחמת יום הכיפורים (ע”ע). קיימת סברה שהחג חל בתאריך של חג יהודי קדום יותר בעל שם דומה. בחג זה נוהגים הניאוציונים לסוע באופניים, לראות סרטי DVD, להמנע מנסיעות ברכב ממונע, מעשיית רעש או מארוחות שחיתות. כפי הנראה לזכר ההפסד בHASBARA (ע”ע).

יום כיפור - מלחמה - כנראה האירוע השני בחשיבותו בהיסטוריציזם הניאוציונית. הניאוציונות רואה את המלחמה כחטא ועונשו. החטא הוא בחירתה של גולדה מאיר לראשות הממשלה. שלוש חטאים היו למאיר, היותה אישה (ע”ע), אמירתה על בוגרי צה”ל (ע”ע) שהם לא נחמדים, והשאננות (ע”ע). לא ברור מי מכל החטאים הללו הוא החמור יותר. העונש הוא כשלון הHASBARA (ע”ע), והשתלטות ה“אנטישמיות”(ע”ע) על העולם. אפשר לראות כאן את תפיסת החטא והעונש האופיינית לניאוציונים. העונש לא בא בעולם הבא, אלא בעולם הנוכחי, והענישה (והחטא) איננו אינדיבידואלי, אלא קולקטיבי. עם הציבור שקיבל על עצמו את הניאוציונות לא יהיה נאמן לערכי הדת וכוהניו, הוא, הציבור, יסבול. תיאור דומה קיים גם עבור השואה (ע”ע), שם החטא היה קיומו של הבונד, והעונש היה אושוויץ (ע”ע). ע”ע פאניקה.

מדינת ישראל - המטרה של הציונות היא בסך הכל כלי בידי הניאוציונות. הניאוציונים משתמשים במדינת ישראל לקדם את מטרותיהם - הקורבן (ע”ע) הHASBARA (ע”ע), הביטחון (ע”ע), המלחמה ב“אנטישמיות” (ע”ע) וקיומו של מסדר הכהונה הראשי - צה”ל (ע”ע).

סכנה קיומית - הסכנה היחידה שראוי להתייחס אליה. פוליטיקאים שמנסים לקבל את תמיכת הניאוציונים על מנת להאבק בסכנות (עם או בלי מרכאות) שאינן קיומיות (סמים, פשע, חינוך, בריאות, ביוב…) נוהגים להציג אותן כקיומיות על מנת לקבל התייחסות. ע”ע פאניקה.

פאניקה - אומרים שיהדות מזרח אירופה עמדה על סף פילוג סביב השאלה התיאולודית על המרק והעוף. השאלה, בקיצור, היא האם בארוחה עם מרק ועוף יש לפתוח בעוף או במרק. הפלג שתמך בהקדמת העוף טען שבמידה והמשיח יבוא לקראת סיום המנה הראשונה, לפחות נוכל להגיד שאכלנו את העיקר. הפלג השני טען שבמידה והמשיח יבוא לקראת סיום המנה הראשונה נוכל לקחת את השניה בכיס. לא ברור האם מדובר בסיפור אמיתי או לא, אבל את התודעה המשיחית הזאת העתיקו הניאוציונים לדתם החדשה בהפוך על הפוך. בעוד שהיהודים מחכים למשיח, ומאמינים שהוא יכול לבוא בכל רגע, הניאוציונים “מחכים” לאסון ומאמינים שהוא יכול לבוא בכל רגע. בגלל שבכל רגע יכול לבוא אסון, ובגלל שאין שום דרך לדעת איזה אסון יבוא, הניאוציוני מחוייב להיות בפאניקה תמידית. אסור בשום פנים ואופן לניאוציוני להתכונן לעתיד בשום צורה שהיא. על הניאוציוני להתעלם באופן מוחלט מכל סכנה אפשרית שאיננה קיומית ומכל סכנה שאפשר להתכונן לה. כל תכנון עתידי שלא בנוי על הנחת הפאניקה הוא חטא (ע”ע שאננות) שמנוגד לעיקרי הדת הניאוציונית. (חובה להגיד שכצפוי, אסונות לא צפויים אכן קראו לא אחת בהיסטוריה האנושית,כשיש לך אלף מאורעות יש סבירות די טובה שגם מאורע שהסיכוי שלו היה אלפית יתרחש, מה שרק יגרום לניאוציוני להשתכנע שהוא צודק).

פולנים - ע”ע “אנטיששמים”.

עיברי לידר - ע”ע בר רפאלי.

ערבים - ע”ע “אנטישמים” .

צה”ל - מסדר הכוהנים הראשי והגלוי של הניאוציונות (קיימים מסדרי כהנים זוטרים יותר, ע”ע שושו). מדובר באחד ממסדרי הכהנים המסודרים ביותר בנמצא. כוהניו לובשים מדים כמו צבאיים, מחולקים לדרגות בעלי סדר כמעט מוחלט. דרגי הכהונה הנמוכים הם בדרך כלל מפשוטי העם (ע”ע קורבן), ולא מחזיקים “בכח קסם” מיוחד או בקרבה אינטימית לאל (ע”ע), ובדרך כלל משמשים כמשרתיו של מעמד הכהנים הגבוה, וכוהנים גבוהים פוטנציאלים בפני עצמם. תפקידו הרשמי של מסדר הכוהנים הוא לשמור על ה”ביטחון” (ע”ע). בראש המסדר עמד הרמטכ”ל (ע”ע).

קורבן - כמו דתות המזרח התיכון הקדומות, גם אל הניאוציונות דורש קורבן ממאמניו. כל נער בקהילה שקיבלה על עצמה את הניאוציונות מחוייב (על פי חוק ודת) להקריב שלוש שנים לאל (ע”ע). את ההקרבה הוא עושה בדרך כלל במסדר הכהנים הראשי (ע”ע צה”ל). את שלוש השנים האלה הוא מבלה לרוב בעבודות חסרות ערך, ובשירות חברי המסדר הגבוהים (ע”ע שירות קבע). מסדר הכהנים בוחר את מבין הקרבנות את המתאימים לכהן כחברי מסדר גבוהים. לא כל הקורבנות הפוטנציאלים מאושרים מדרישת הקורבן - ע”ע חוסר מוטיבציה. נקבות (ע”ע אישה) מחויבות להקריב שנתיים בלבד.

רומנים - ע”ע “אנטישמים”.

רמטכ”ל - האפיפיור. מנהל מסדר המטה של הכהנים הראשי (ע”ע צה”ל), כפוף רק לאל (ע”ע). עושה דברו של האל ומייצג את האל על פני האדמה. נבחר למשרה לתקופה קצובה, ובסיומה מנודה מהמסדר.

שאננות - מהחטאים הקשים של הניאוציונות. ע”ע פאניקה.

שוודים - ע”ע “אנטישמים”.

שושו - בנוסף לצה”ל (ע”ע), יש לניאוציונות מסדרי כהונה נוספים, חשאיים יותר, שלא עוסקים בהעלאת קורבנות ע”ע, אלא ב-HASBARA (ע”ע) ובשירותים נוספים (פעמים רבות, הם משמשים כתחליף לאינקויזיציה). מרבית הכהנים במסדרים החשאיים הם פליטי צה”ל.

שירות חובה - ע”ע קורבן.

שירות קבע - צה”ל (ע”ע) בוחר חלק מהקורבנות (ע”ע) לשמש ככהנים בכירים. אלה שמסכימים נקראים “חיילי קבע”.

smiley | 22 בינואר 2010 | כללי, צה"ל, ציונות, אנטישמיות, "הסברה", דמוקרטיה, בלבולי שכל, שירות חובה, שושו | 11 תגובות

חצי שעה של טמטום, רוע והרבה כבוד באדיבות מדינת ישראל. אין לי מה להוסיף.

smiley | 19 בינואר 2010 | ביקורת טלוויזיה, ירושלים, צה"ל, ציונות, חוק, "הסברה", ניר ברקת, הסכסוך, חברת מופת, אלעד | 2 תגובות

במסגרת הדכאון הכלכלי שעובר עלי בתקופה האחרונה, כמה הרהורים לא מסודרים בעקבות הדיון שהיה לי עם אבשלום ביצ’קוב בבלוג “הרהורים של אבא”, הכתבה הטראגית של אורלי וילנאי והמאמר הדבילי של מירב מיכאלי בהארץ. בסופו של דבר, שלושתם מעלים (בין השאר) את השאלה הפשוטה “איך אפשר לחיות מ-X שקלים בחודש”. אין לי תשובה פשוטה (כמובן) אבל בכל זאת, כמה נקודות.

1. למה?

קודם כל, חשוב להבין למה צריך לחיות מ-X שקלים, או דולרים או יורואים או כל מטבע אחר בחודש. כסף לא גדל על העצים, כסף הוא הייצוג של התוצרת שלנו. אם ניתן לכל אדם כמה כסף שהוא רוצה, לכסף לא יהיה שום ערך, ובני האדם יצטרכו להמציא דרך חדשה לסחור בתוצרת שלהם (או שהם פשוט יפסיקו לייצר). לכן, אם יש לנו במדינה 100 אנשים שמתוכם 80 עובדים ומייצרים בממוצע 10 שקל ביום, אז כל מה שיש לנו להוציא זה 800 שקל ביום או 8 שקל בממוצע לאדם. החלוקה הפנימית לא כל כך מעניינת (היא מאד מעניינת, אבל לא לדיון הזה) אם נחלק את זה שווה בשווה, זה יהיה בדיוק 8 לאדם, ואם לא, המגבלה תהיה אחרת, אבל בסופו של דבר תהיה מגבלה והיא בוודאי לא יכולה להיות גבוה מ-8 שקל בממוצע לאדם. אם נרצה להגדיל את הממוצע מלמעלה ל-9 שקלים ביום, נוכל לעשות את זה ב-4 דרכים (שאני יודע עליהן).

  1. לקחת הלוואות מהילדים שלנו (ז”א, לשבור את החסכונות והכספים שאנחנו משקיעים היום בעתיד הרחוק).
  2. לקחת הלוואות מההורים שלנו (ז”א להפסיק את מערכת הבריאות והפנסיה).
  3. להעמיד פנים שיש לנו יותר ממה שאנחנו מייצרים (להדפיס כסף ולהגדיל משכורות).
  4. לקחת הלוואות ממדינות אחרות.

החסרונות של כל שיטה, לדעתי, מובנית מעליהן. אף אחד לא רוצה לחיות בחברה בלי מערכת חינוך מתפקדת, בלי מערכת בריאות ופנסיה, עם אינפלציה גבוהה או עם חוב גבוה מידי (ובמקרה הנוכחי, מאחר שמדובר בבעיה של כל החברות החופשיות, המשמעות היא לקחת הלוואות מנושים כמו סין). למעשה, למיטב הבנתי, המשבר הנוכחי נוצר בגלל העובדה שאנחנו (האנשים בחברות החופשיות) צרכנו יותר ממה שייצרנו, ואני חושש שהוא לא יפתר עד שלא נייצר יותר ממה שנצרוך.

ז”א, בשורה התחתונה, אנחנו צריכים להגדיל את הייצור ולהוריד את ההוצאות. להגדיל את הייצור זה “קל”, כל מה שצריך זה לעבוד יותר (לא בהכרח יותר שעות ברוטו). אבל האמת היא שלמרות שהדור שלנו עובד פחות שעות מהדור של ההורים שלנו, אנחנו מייצרים הרבה יותר (לא רק פר שעה, אלא בכלל). בעזרת הטכנולוגיה ובעזרת ההבנה הטובה יותר של איך לנצל נכון את הכח האנושי ואת כוחות הטבע, אנחנו חיים בתקופה שיא של הייצור של שעת עבודה של אדם. במקביל, מאותן הסיבות, גם העלות של מוצרי הצריכה (והמחיר של רובם) יירד בהרבה. ובכל זאת, אבשלום טוען (והוא לא היחיד) שאי אפשר לחיות משכר המינימום.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה העיקרית, על מה אנחנו מוציאים כל כך הרבה כסף. למה זה נראה לנו כאילו אנחנו צריכים להוציא יותר ממה שיש לנו? לדעתי יש לזה כמה סיבות, שחלקן מפורטות למטה, אבל חשוב להגיש שהסיבה העיקרית היא האמונה שחוג לג’ודו, נסיעה לחו”ל, בגדים חדשים, גאדג’טים משוכללים ורהיטים מעוצבים הם צורך ולא מותרות.

2. גג

ההוצאה הכי גדולה ברוב משקי הבית במערב היא, למיטב ידיעתי, על דיור. אחת התופעות המוזרות בעולם המערבי ב-80 השנים האחרונות היא המעבר משכירת בתים לרכישת בתים. מאחר שרוב האנשים לא יכולים באמת לקנות בית, יצאה אחת ההמצאות המוזרות בעולם המערבי, המשכנתא (בויכוחים בין סוציאליסטים לקפיטליסטים האחרונים טוענים בדרך כלל שצריך לתת לבני האדם לבחור את בחירותיהם לבד, והראשונים תמיד מזכירים שבני האדם הם לא יצורים רציונלים, והבחירות שלהם פעמים רבות מנוגדות לאינטרסים שלהם, נראה לי שהתמיכה של המדינות במערב מוכיחה ששניהם צודקים, בני האדם אינם רציונלים, ומעורבות המדינה עלולה להעצים אי הרציונליות הזאת). המשכנתא היא, כידוע, הלוואה שניתנת על ידי הבנק ללווה על מנת שירכוש בית, והבית הוא הבטחון שמפקיד הלווה בבנק.את ההלוואות אפשר לחלק לשניים, הלוואות בהן הלווה לוקח את הכסף וממנסה לייצר בעזרתו יותר כסף, ממנו הוא אמור להחזיר את ההלוואה, והלוואות בהן הלווה לוקח את הכסף וקונה בו משהו ואת הכסף הוא אמור להחזיר מעבודה אחרת. הלוואות מהסוג הראשון הן חלק חיוני מהכלכלה המערבית, ואני לא מוצא בהן שום פסול. הלוואות מהסוג השני מתחלקות לשתיים: הלוואות בהן הלווה לווה את הכסף כחלק מהצריכה השותפת ומחזיר באופן שוטף (למשל, כשקונים בסופר בעזרת כרטיס אשראי), והלוואות בהן הלווה לווה את הכסף לצורך רכישה חד פעמית. הסוג הראשון בדרך כלל עובד די טוב, השני מתחלק בעצמו לשנים, הלוואות בהן הלווה מחזיק את הכסף ממקור ידוע מראש (כמו חסכון שעומד להשתחרר) והלוואות בהן ההחזר הוא חלק מההכנסה השותפת. הלוואות מהסוג האחרון הן הגרועות ביותר, גם ללווה וגם למלווה. בעולם של שחקנים רציונלים, אף אחד לא היה לוקח הלוואה כזאת, ואף אחד לא היה נותן הלוואה שכזאת. בעולם שלנו, כמעט כולם לוקחים אותה, והבנקים נותנים אותה בלי חשבון. פתגם ידוע אומר שכשאתה חייב לבנק 10,000 שקל, אתה בבעיה, וכשאתה חייב לבנק 10,000,000 שקל הבנק בבעיה. בעקבות השנה האחרונה אפשר להוסיף שכשמליון אנשים חייבים לבנק 10,000 שקל, המדינה כולה בבעיה (ולכן לבנקים אין מה לדאוג).

ובכל זאת, המדינה, לא רק ישראל כל מדינות המערב, מעודדות אנשים לקחת משכנתא, ומעודדת בנקים לתת משכנתאות (ואפילו נותנת משכנתאות בעצמה) . יותר מזה, הזכות למחסה הפכה פתאום לזכות להיות בעל הבית. דיור בשכירות נהפך לדבר כמעט לא קביל חברתית. כנסת ישראל העבירה לפני כמה שנים חוק שמאפשר לדיירי הדיור הציבורי לרכוש את הבתים (אותם הם שכרו בהנחה משמעותית) בהנחה גבוהה, והחוק נשמע לכולם סביר, זה הרי “הבתים שלהם” וחקיקות דומות קיימות במדינות אחרות.

להחלטה לעודד אנשים לקחת משכנתא יש עוד תוצאה (מלבד הבעייתיות בעידוד אנשים להכבל לחוזה שמנוגד לאינטרס שלהם, הבעייתיות שבהגנה ממשלתית על מלווים שרק מגדילים את הצריכה והבעייתיות שבהגבלת הגמישות של האזרחים בבחירת מקום מגורים ובמעבר למקום אחר, דבר שמקשה על אנשים בבחירת עבודה - כמו שאפשר לראות בדיון אצל נדב - ומקשה על שוק העבודה בכלל), מחירי הבתים עלו. למעשה יש לזה שתי סיבות, הראשונה היא שברגע שהמדינה “נותנת” כסף למי שקונה בית, יש לו יותר כסף להוציא, ולכן ברור שהמוכרים יעלו את המחיר. אבל מעבר לזה יש עוד סיבה. ה”איכות” של הבתים עולה. בית שעלות ייצורו עלתה לפני 40 שנה 100 דולר יעלה היום 80 דולר, אבל אף אחד לא ייצר בית כזה, כולם מייצרים בתים שעלות ייצורם היא 200 דולר. לא רק בגלל שיש יותר כסף בשוק, אלא גם בגלל שרוכשי בתים פרטיים הם האמאמא של השחקן הלא רציונלי. פעם אחרי פעם אתה רואה את הזוג הצעיר שרק אתמול התחתן וכבר מחזיק בהלוואה ל-70 שנה עם ריבית צמודה לכל מיני מדדים שאף אחד לא מבין (ולאף אחד לא איכפת, כי כולם יודעים שהמדינה תתערב אם יהיה חסר), ורוכש דירה עם 7 חדרי שינה, אמבטיה ל-10 אנשים, מטבח שאפשר לבשל לגדוד (אבל להבדיל מהמטבחים החסכוניים בצבא, מטבח מעוצב עם מותגים וקרמיקה… חייבים קרמיקה… אין לי שמץ של מושג מה זה הקרמיקה הזאת שאנשים תמיד קונים למטבח, אבל כמות הדיונים ששמעתי על קרמיקה למטבח היא חסרת תקדים), מרצפות בעיצוב מיוחד וכו’ וכו’.

לא נראה לי שמדובר ברושם חסר ביסוס. התמונה הזאת היא תמונת לווין מגוגל של פיניקס שבאריזונה פיניקס אריזונה

והתמונה הזאת היא תמונת לווין של העיר ניו-יורק שבניו-יורק ניו יורק, ניו יורק

ההבדלים הבולטים, לדעתי, בין שתי התמונות היא שבראשונה רואים בתים פרטיים עם גג רעפים משופע, ובשניה רואים בתים משותפים עם גג שטוח. גג רעפים הוא דבר יקר. יש הגיון כלכלי ברעפים (או בגגות משופעים בכלל) כשאתה צריך להחזיק משקל גדול של שלג, אז אם אין שיפוע השלג מעמיס על הגג, ואתה צריך לבנות גג חזק מאד. אבל, החסרון הכלכלי בשיפוע הוא הניצול המאד גרוע של המקום. כלכלית, היית מצפה לראות יותר גגות רעפים במקומות עם יותר שלג, ופחות במקומות חמים. והנה, דווקא בפיניקס שבאריזונה, מקום בו ירד במאה השנים האחרונות פחות שלג ממה שירד בניו יורק החודש, יש יותר גגות רעפים. הסיבה לכך, לדעתי, היא פשוטה, גג הרעפים הוא הקרמיקה, כשאנשים בונים את הבית הפרטי שלהם, הם לא שמים לב למחיר המגוחך של הבית ולמחיר של כל תוספת בנפרד. הם רוצים לבנות את החלום האמריקאי. דווקא שאנשים בונים בית לצרכי רווח, בונים אותו באופן רציונלי.

עכשיו, לך תמצא בפיניקס בית בלי רעפים (ואם תבנה כזה, המחיר שלו בשוק יהיה נמוך בהרבה מהכסף שתחסוך מאי בניית הגג המשופע)… כל השוק השתנה, לרעה, בעקבות השינוי בהרגלי הצריכה ההוצעה העיקרית היא כבר לא על “מחסה” מקום שישמור עלינו מהגשם והשמש, מהקור והחום, אלא על סמל סטטוס חסר תועלת. לכן, הדבר הראשון שאנחנו, כחברה, צריכים לעשות על מנת לחיות בהתאם ליכולת הייצור שלנו הוא להוריד את רמת הדיור שלנו, ואת זה אפשר להשיג על ידי הפסקת התמיכה ברכישת דירות, והטלת מגבלות כבדות על בנקים שנותנים משכנתאות עד כדי הפיכת נתינת המשכנתא ללא כדאית לחלוטין.

3. רכב

ההוצאה השניה, לדעתי, היא על תחבורה. כמות כלי הרכב הפרטיים לאדם בחברה המערבית עולה כבר כמה עשורים ברציפות. ולא רק זה, אלא שכמו בבתים, גם כאן, המחיר של כלי הרכב הפרטיים עולה בעקבות עליה ב”איכות”, עליה חסרת פרופורציה לעליה ביכולת הייצור. המכונית הממוצעת היום מהירה בהרבה מהמכונית הממוצעת שיוצרה לפני 30 שנה, ולמרות שהטכנולוגיה מאפשרת לייצר מכוניות קלות יותר, היא גם כבדה בהרבה (מה שמחייב עוד יותר כח ואנרגיה להגיע לאותן מהירויות). לכאורה אין לזה הצדקה, את הצורך להגיע ממקום למקום קיבלנו גם במכוניות שנסעו ב-90 קמ”ש ומכונית שנוסעת 150 קמ”ש לא מספקת לנו את הצורך הזה טוב יותר.אבל, גם כאן, המדינה מתערבת בניגוד לאינטרס של האזרחים ומעודדת את הנטיה הלא רציונלית שלהם. במקום לבנות מערך של תחבורה ציבורית רציני שמאפשר לכל אדם להגיע לכמעט כל מקום (בכל יום - אפילו בשבת) רוב המדינות מצמצמות את התחבור הציבורית שהן נותנות, מטילות מגבלות על שירותי המוניות הפרטיים, ובונות תשתיות תחבורה יותר ויותר “נוחות” לתחבורה הפרטית. וכמובן שמדובר בבעיה שמחמירה את עצמה, אם אין לי אפשרות להגיע לעבודה ברכבת, אני אקנה אוטו, ומאחר שיש לי אוטו, אני לא אתמוך בהשקעה בתחבורה ציבורית ואתמוך בהשקעה בתשתיות לתחבורה פרטית, מה שימנע ממישהו אחר להגיע לעבודה שלו ברכבת, וכך הלאה. (כמובן שהנטייה לקנות בתים במקום לשכור, מגדילה את הצורך של אנשים בתנועה אל ומהעבודה, ומגדילה את ה”צורך” בתחבורה פרטית)

בעיות נוספת היא שכל הרכבים הפרטיים מיצרים הן: הצורך שלהם ביותר ויותר אנרגיה (שחלק לא מבוטל ממנה בא ממקומות לא כל כך חופשיים, ויוצר תלות שלנו בהן), הירידה שהן גורמות לאיכות החיים (כמו החנויות ההולכות ומתרחקות), הזיהום והבעיות הבריאותיות שהוא יוצר ומגמת ההשמנה שנגרמת, בין השאר, בגלל שאנשים הולכים פחות ופחות.

4. סכנה

הנקודה האחרונה שלי היא הפחד שלנו מלקחת סיכונים. סיכון, חשוב להבין, הוא גם האפשרות לרווח מוגדל. מי שלא לוקח סיכון, מקטין את הרווח הצפוי שלו, או, במילים אחרות, ביטחון עולה כסף. חיים, עוד נקודה שחשוב להבין, הם כסף. אם יש לנו יותר כסף, אנחנו יכולים להבטיח חיים ארוכים וטובים יותר ליותר חברים בחברה שלנו. ככל שאנחנו מסכנים יותר חברים בחברה שלנו אנחנו מבטיחים חיים ארוכים וטובים לשאר החברים. לא פשוט למצוא את האיזון בין כמה סיכון לקחת מול איזה שיפור באיכות החיים נקבל, אבל על פניו כבר מזמן עברנו את המקום הסביר, ואנחנו מתקרבים למקום בו עוד מעט נצטרך לצאת לרחוב עם חגורות הצלה (למקרה שיהיה שטפון, כמובן).למשל, הביקורת בארה”ב על המקרה האחרון של כמעט פיגוע בדטרויט. אז מה היה לנו? מליוני דולרים שנשפכים מידי שנה בכל שדות התעופה בעולם המערבי: מכשירים סופר משוכללים, בודקי בטיחות, זמן מבוזבז של כל הנוסעים בעולם, ההשפלה ואובדן הפרטיות. וכל זה בשביל מה? שני הנסיונות האחרונים נמנעו בעזרת יוזמה של נוסעים, ולא בעזרת כל אמצעי הביטחון המגוחכים על סף הפאראנויה. אבל, גם אם כן, גם אם היו מצליחים לפוצץ שני מטוסים בשנה. אפילו אם הם היו מצליחים לפוצץ ארבע מטוסים בשנה. כמה זה יוצא, ארבע מטוסים, פחות מ-600 נוסעים בכל מטוס, סה”כ הצלנו פחות מ-2,400 בני אדם בשנה. בסה”כ רק בארה”ב מתים מידי שנה 75,000 אנשים ממחלות זיהומיות. אם היינו קונים אנטיביוטיקה פשוטה היינו יכולים להציל הרבה יותר אנשים. כמובן שאף נשיא לא יאלץ להתנצל בעקבות פאשלה של עוד אלף הרוגים בעקבות מחלה זיהומית, זה אפילו לא יופיע בחדשות.

אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, מלחמה שבה התפוצצו בעורף הישראלי 39 טילים וישראלי אחד נהרג כתוצאה מפגיעה של טיל, הוחלט בישראל להמנע מסיכון נוסף, וכל בית בישראל (בלי קשר למיקומו) חוייב להוסיף חדר נוסף - ממ”ד. הרעיון הכל כך מגוחך ובזבזני ממשיך לשלוט בבניה בישראל הרבה אחרי שמשטרו של חוסיין הופל, אחרי שישראל עברה שתי מלחמות בהם הופצצה האוכלוסיה האזרחית ובהן הממ”ד לא הוכיח את עצמו כיעיל יותר מהמקלט הישן והחסכוני. קשה להעריך את כמות הכספים שנשפכת בישראל כל שנה על החדר הבטוח הזה, אבל קשה גם למצוא מקרה בולט יותר של חוסר לקיחת סיכונים.

אחד המקומות בהם הפחד לקחת סיכונים בולט במיוחד הוא תעשיית התרופות. למרות שהרבה יותר אנשים מתים מידי שנה מתאונות דרכים מלקיחת תרופות שאושרו מוקדם מידי, אנחנו מוכנים לקחת הרבה יותר סיכונים ברכבים חדשים מאשר בתרופות (קראתי איפשהו שאם היינו מעמידים לרכבים את התנאים שאנחנו מעמידים לתרופות היינו נוסעים היום בסוס ועגלה). למעשה, מתי בפעם האחרונה אנשים נפגעו מתרופות שיצאו לשוק מוקדם מידי? המחיר של תרופות שיוצאות לשוק מאוחר הוא אדיר. לא מדובר רק בזמן מחקר נוסף לחברה שמפתחת את התרופה, ומחקרים נוספים שהיא צריכה לבצע, מדובר בזמן נוסף שבו חברות אחרות לא יכולות לייצר את התרופה, בזמן נוסף שבו החולים לא יכולים לקנות את התרופה, ובזמן נוסף שבו התרופה עולה יותר מהיכולת של חברות הביטוח לשלם. הפנצלין והחיסון לכלבת בוודאי לא היו עוברים היום את התנאים של ה-FDA בתוך פחות מעשור.

וזה לא נגמר שם. בריטניה מכוסה במלצמות אבטחה, הכניסה לכל מקום ציבורי בישראל מותנית בפתיחת התיק על ידי מאבטח, ביותר ויותר מקומות בעולם כל רוכב אופניים צריך ללבוש קסדה, הרכבים שלנו מגינים עלינו מתאונות במהירוית שאין שום סיבה הגיונית שנגיע אליהן ועוד. לא מדובר רק בהערכה לא נכונה של מידת הסיכון, או בפופולריות של מוות אחד על פני אחר, מדובר גם בחוסר הנכונות לקחת סיכונים מחושבים. העולם המערבי הפך להיות הזקן שנוסע במהירות של 20 קמ”ש בכביש המהיר ומתפלא לראות איך כל הצעירים האלה עוקפים אותו.

smiley | 10 בינואר 2010 | כללי, כלכלה, שטויות, פילוסופיה בגרוש, בלבולי שכל, רגע של מחשבה | 6 תגובות

לשר אדלשטיין היה רעיון מבריק. מתברר ש-90% מהישראלים חושבים שלישראל יש “בעיית תדמית”, ומשום מה התשובה של שר ה-HASBARA היא לא לשפר את הגורמים לאותה בעיית תדמית, אלא לשלוח את לעולם 4 מליון נודניקים על מנת שיסבירו לכולם כמה הם לא מבינים כלום (אמנם היה אפשר לשאול את עצמנו למה חצי מאוכלוסיית המדינה עוזבת את גן העדן הזה מידי שנה, או איך יש לאזרחי המדינה כל כך הרבה כסף, אבל שאלות כאלה הן לא HASBARA, ולכן לא יעזרו בתפקידו של השר).  במקום זה, אולי כדאי לתת לכל ישראלי שיוצא לחו”ל את המאמר הזה מתורגם לשפה הרלוונטית בהרבה עותקים. אין ספק שכל מי שחושב שישראל היא מדינה “לא מפותחת” יבין את הטעות המרה שלו שניה אחרי שהוא יקבל את המאמר מהנודניק התורן שנשלח אליו.

smiley | 6 בינואר 2010 | כללי, "הסברה", בלבולי שכל, יולי אדלשטיין | אין תגובות

לרגל סיומו המתקרב של העשור הראשון במאה העשרים ואחת, ובעקבות עודף דירוגי העשור בכל שאר העולם, החלטתי להצטרף להמון. מאחר שנראה לי שהדירוג של החשוב מכל נשכח באורגיית הדירוגים, החלטתי לדרג את … פרי העשור. אני חושב שכמי שאכל פירות מתחילת העשור ועד סופו, יש לי את הכישורים המתאימים לתת דירוג מקצועי ואובייקטיבי. לכן, להלן העשרייה הראשונה:
10. אננס. הפרי האקזוטי שהיה מוכר בעיקר בתור ה”וניל של הקרטיבים”, או כגוש סוכרי דביק ולח חסר כל טעם מאפיין שבא מתוך קופסאת שימורים במנות הקרב או על פיצות שאנשים חסרי חוש טעם אוכלים, מוכיח דווקא את עצמו כפרי מרענן כשהוא טרי. הבעיות שמנעו ממנו להשתלב במקום גבוה ייותר הן הגישה הבעייתית, תדמית איומה, מחיר לא סביר וקשיי הקילוף.

9. אבטיח. דרדורו הקיצוני של מי שהיה פרי העשור רק לפני שלושה עשורים, ומי ששלט בשוק הפירות ללא מצמוץ לאורך זמן כה רב יכול להפתיע את כל מי שלא עוקב אחרי הנעשה בעולם. בעולם בו אנשים קונים מים בבקבוקים, וסוכר נהפך לאוייב המין האנושי, אין סיבה לקנות מים עם סוכר וצבע כשהם באים בעטיפה כל כך לא ידידותית. חוסר היכולת לדעת את איכותו של הפרי ממראה בלבד בטח לא עזרה לו.

8.. קלמנטינה. ככלל, פירות ההדר המשיכו בהדרדרותם. כנראה שהרעיון של אריזת הנוזל בבקבוקונים, בנוסף לקליפה לא סימפטית פשוט לא מתאים לעשור הזה. הקלמנטינה עצמה נשארה חביבה שהיתה, קלה לקילוף ונוחה לנשיאה. הטעם עצמו מתקתק מידי וחסר את הנוחות שיש לאחותיה הגדולות.

7. תפוח. ככה עושים פירות. טעם טוב, אריזה טובה, עסיסיות מתאימה, חמיצות, ריח. הקליפה האכילה והמרכם הכמעט פריך. חבל שבן דודו גרם לדרדורה של המשפחה כולה. עם כל ההתנגדות הטבעית שלי לשיפוט קולקטיבי, פשוט אי אפשר היה להמנע ממנה הפעם.

6. תפוז. על פירות ההדר כבר דיברנו, וגם המלך מתדרדר. התדמית שנוצרה מכל המשקאות בטעם תפוז הרסה את התדמית של הפרי. הקליפה המלכלכת והלא מועילה, הגודל הלא מתאים, ועודף המוצרים השאיר את התפוז מחוץ לחמישיה המובילה ובמקום השלישי והמביך במשפחתו.

5. תות. מלך הילדים נכנס בקושי לחמישיה המובילה ונציגה של משפחת פירות היער בתחרות. בצד הטעם המוצלח, הגודל האידיאלי, החוסר בקליפה וגרעינים, היופי הטבעי, והידית המובנית, אי אפשר לשכוח את הנדירות, המחיר וחוסר היציבות באיכות.

3. דובדבן. כמו התות, רק טעים יותר. אלמלא הגרעינים, המחיר, העדינות והנדירות היה מתמודד ללא ספק על מקום הראשון.

3. אשכולית. אין מה להגיד, כמו התפוז, רק מלכלך פחות וטעים יותר. האשכוליות הענקיות והמרות של פעם החליפו את מקומן לפרי ודור החדש, המתקתק יותר, ובעל הגודל האנושי יותר.

2. פומלה. המפתיעה של העשור. הראשונה במשפחת פירות ההדר. למרות הקליפה המגוחכת, הטעם הטעם המוצלח והעסיסיות המפתיעה הצליחה לשדרג את מיקומה של הפומלה, וביחד עם הבקבוקונים הנוחים והעסיסיות המרעננת הובילו את הפומלה למקום אליו היא לא חלמה להגיע.

1. ענב. למרות הגיל הענב הצליח להגיע למקום הראשון, ולהשאיר מאחוריו מתחרים צעירים ונמרצים בהרבה. השילוב של אריזה מוצלחת, מראה אסטתי, טעם וריח מושלמים, נוחות, שכיחות ועסיסיות הבטיחו לענבים את מקומם בכל רשימה שכזאת. המחיר הנוח של הזן חסר הגרעינים הביא אותם למקום הראשון בעשור הנגמר.

נראה שהעשור הבא לא הולך להיות עשור קל לאף אחד מהמתמודדים. הבננה, האוכמניות, הקיווי והפטל לא ינוחו בשקט. בנוסף למתחקים חדשים שינסו להגיע מעבר לים ומתחרים ותיקים שינסו לשפר את מיקומם בדעת הקהל (אם בעזרת שיפורים אמיתיים, ואם בעזרת מניפולציות זולות על דעת הקהל הכל כך נוחה להשפעה).

smiley | 31 בדצמבר 2009 | כללי, בלבולי שכל, דירוגים | אין תגובות

זה נראה כאילו פעם זה היה פשוט. רוב העלות עבוד ייצרן התוכן היה הייצור וההפצה, ולא הפיתוח. ולכן הצרכן ציפה לשלם, ולשלם הרבה, על מנת לקבל תוכן (בלי קשר לאיכותו) והייצרן ידע שהוא יכול לדרוש, ולדרוש הרבה, עבור תוכן. ככל שהטכנולוגיה משתפרת, המחיר של הייצור וההפצה יורדים, ועיקר העלויות הם העלויות של ייצור התוכן. זה נראה נכון לרוב סוגי התכנים (אני חושב שכולם מלבד תרופות וספורט): ספרים, מוזיקה, הצגות וסרטים, קוד, פורנוגרפיה, מחקרים, חדשות, אמנות, ידע…

היום אנחנו, הצרכנים, רוצים לשלם פחות ופחות עבור אותם דברים שרוב עלות הייצור שלהם היא עלות פיתוח. כידוע, המחיר של מוצר נקבע לפי המוכנות של הצרכנים לשלם, ולא לפי עלות הייצור (וכמובן שמוצר שיצורו עולה יותר מהמוכנות של הצרכנים לקנות לא ייוצר). העובדה שהיום אפשר למצוא את כל המוצרים האלה בחינם ברשת, מעידה כמה הצרכנים מעריכים את עלות פיתוח התכנים. התהליך הזה מעמיד את ייצרני התוכן בפני כמה אפשרויות, פרסומות, חלוקת התוכן לחלק חינמי וחלק “פרימיום”, דגש על איכות (עם או בלי מרכאות כפולות) מול התוכן החינמי, נסיון למכור דברים אחרים בצד התוכן (תמיכה, חומרה, גישה לארכיון, יכולת להגיב) ועוד.

דרך נוספת, שהפכה להיות פופולרית מאד, היא ייצור על ידי חובבים. חובבים, לעניינינו, הם אנשים שלא מקבלים משכורת על ייצור התוכן. אני חושב שכולם בוחרים בה בצורה כזאת או אחרת. יש לנו אתרים ש”מוכרים” לנו (חינם, כמובן) ספרי חובבים. ז’אנר הזמרים החובבים הפך להיות התופעה הטלויזיונית המוצלחת ביותר בעולם. לקטים מאתרים של סרטי חובבים כבר משודרים בטלויזיה (בצד עשרות סדרות ריאליטי ושעשעונים). הקוד פתוח חי על עשרות חובבים. עשרות עובדי קרן וויקימדיה אחראים לפחות מפרומיל מהחומר באתרי וויקימדיה. הפובליציסטיקה בחלק מהעיתונים נכתבת על ידי חובבים מובהקים, ועוד.

התופעה הזאת מרתקת, משום מה, דווקא שנראה שאין שום עתיד כלכלי למי שייבחר לעבוד באחד מהתחומים האלה, יותר ויותר אנשים בוחרים לעסוק בהם, להשקיע משאבים, לעבוד, לפעמים אפילו להשפיל את עצמם, וכל זה בשביל הסיכוי “להיות ….”. למרות שאיכותית החובבים מייצרים פעמים רבות חומר טוב לא פחות, ואפילו יותר, מהמקצוענים, עדיין, נראה שעצם הנוכחות הגוברת שלהם רק מגבירה את חוסר היכולת של מקצוענים לחיות מייצור התוכן, וגורמת לעוד חובבנות של התחום, לירידת מחירים נוספת, ולבעיה קשה יותר של המשווקים (שמוצאים את הצרכנים שלהם מוכנים לשלם פחות ופחות, עבור מוצר איכותי יותר ויותר).

בזמן האחרון התופעה הזאת צצה שוב ושוב בהרבה מקומות. וויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, פנתה לציבור הרחב בבקשת נדבות. אנציקלופדיה שנקראת על ידי 20% מתושבי המדינות המפותחות צריכה להיות זאת שנותנת נדבות, לא זאת שמבקשת. האם לא היינו מרגישים קצת מוזר אם האנציקלופדיה העברית היתה מבקשת מאיתנו נדבות? אם בריטניקה? כמובן שכן, משום שאנחנו יודעים ששילמנו להם. לוויקיפדיה לא שילמנו אף פעם, משום מה אין להם פרסומות, וכל האנשים שנכנסים לויקיפדיה לא מכניסים אגורה אחת לבעלים. למעשה, כל מי שנכנס לויקיפדיה, ועל אחת כמה וכמה כל מי שכותב או עורך בויקיפדיה, עולה לבעלים שלה כסף. זה פשוט מגוחך, אבל זה המצב שייצרנו, ונראה שאת הסוסים האלה כבר אי אפשר יהיה להכניס לאורווה.

רשת הספרים בורדרס סגרה לא מזמן את סניפיה הבריטיים עקב הפסדים אדירים. נראה שהיום כבר אי אפשר להחזיק חנויות כאלה, מרווחות, נקיות, עם בית קפה ופינות קריאה. זה פשוט לא רווחי, עלות החזקת החנות נשארה גבוהה כשהייתה, אבל הצרכנים מוכנים לשלם הרבה פחות עבור ספר (אותו, אם מדובר בהפצת ידע, הם יכולים להשיג בחינם, או, אם מדובר בסיפורת, במחיר זול בהרבה ברשת. יותר מזה, הצרכנים נכנסו לחנות, בדקו את הספרים, וקנו ברשת). מוכרי ספרים יכולים לעשות שלוש דברים במצב כזה: להעלות את המחיר (בתקוה שיהיו מספיק פריארים שימשיכו לקנות ולממן את השאר), להוריד את המחיר (וכמובן את ה”אווירה” של החנות) או ללכת הביתה. כמובן שרוב בעלי החנויות בוחרים להוריד את המחיר. כרגיל יש גם אנשים שלא מבינים את הבעיה וחושבים שאפשר לפתור אותה בעזרת התערבות של הממשלה.

בתחילת האינטרנט לא לכל העיתונים היה אתר. אחר כך הגיע השלב שבו הם ניסו לגבות כסף תמורת גישה לחדשות. היום כמעט כל עיתון שמכבד את עצמו בעולם החופשי מחזיק אחר, ובכמעט כל אתר כזה אפשר לקרוא את החדשות. בחינם. העיתונים אמורים להרוויח מפרסומות, בזמן שמהעיתן הכתוב הם הרוויחו מפרסומות, מודעות ותשלום. הבעיה היא שפרסומות באינטרנט זה כנראה לא דבר כל כך מוצלח. לפחות לא בעברית (באנגלית לא מזמן הסתיימה מלחמה בין האתרים של מקסוול מרדוק לגוגל בגלל שגוגל בעצם פרסמו את החדשות של האתרים של מקסוול מרדוק עם פרסומות של גוגל). העובדה שאפשר לקרוא את החדשות והכתבות (לפחות את רובן, בוודאי את החשובות שבהן) בחינם גורמת לנו, הצרכנים, לא להבין למה אנחנו צריכים לשלם עבור העיתון. בהתחשב בירידה במחירי הדפוס, היינו מצפים לירידה במחירי העיתונים (הרי אנחנו משלמים על הנייר, את החדשות יכולנו לקרוא ברשת, לא?), אבל לייצרני העיתון יש את אותה בעיה כמו כולם, הם צריכים לשלם משכורות לעובדים המקצועיים שלהם. ולכן פחות ופחות ישראלים משלמים על העיתון. במקביל (מאותן סיבות ממש) בעולם תופעת החינמונים תפשה תאוצה בשנים האחרונות. הייתרון של החינמונים הוא שבזמן שהם מוותרים לחלוטין על הרווח מהצרכן, הם מנסים להגדיל את התפוצה שלהם, ולהיות יותר כדאיים למפרסם. לא ברור לי כמה זה מצליח, אבל עצם הנוכחות שלהם פוגעת באופן מובהק בשאר העיתונים, שצריכים להבדיל את עצמם ולגרום לצרכן להיות מוכן לשלם עבור משהו שהוא מקבל בחינם. רק לפני כמה חודשים הפך ה-Evening Standard לחינמון (אחרי 180 שנה של קיום כעיתון בתשלום). ההתקפה חסרת התקדים (או ההגיון הפנימי) של NRG אתמול על ישראל היום היא ללא ספק תוצאה של התופעה הזאת.

בשורה התחתונה, מדובר בהרבה תופעות שנראות כקשורות זו לזו, וכולן נובעות מחוסר הרצון שלנו, הצרכנים, לשלם כראוי עבור התוכן אותו אנחנו צורכים, ושל מליוני חובבים שמייצרים תוכן בלי לדרוש תשלום ראוי (אם בכלל) עבורו. האם מדובר בתופעה חיובית? אני בכלל לא בטוח. לפעמים זה נראה כמו סופה של תרבות המערב. במקום חברה ייצרנית (וצרכנית) אנחנו נהפכים לחברה בטלנית וחובבת שרגילה לקבל את הכל בחינם, ולא מוכנה לשלם עבור תוכן אלא רק עבור חומר. ומי שלא משלם עבור תוכן, גם לא מעריך את התוכן, ולא צריך להיות מופתע לקבל תוכן באיכות… איך נגדיר את זה בעדינות… כמו מה שמעריב מספק לנו?

smiley | 26 בדצמבר 2009 | כללי, כלכלה, שאלה, בלבולי שכל, רגע של מחשבה | 2 תגובות

“…אם מנהיגי ישראל לא יוכלו לבקר בבריטניה באופן נאות ומכובד, יהווה הדבר מטבע הדברים מכשלה של ממש בפני רצונה של בריטניה למלא תפקיד פעיל בתהליך השלום במזרח-התיכון…” (משרד החוץ הישראלי מזהיר את הבריטים שאם הם לא יתנו לנו להשתגע, אנחנו לא ניתן להם לעזור לנו לעשות שלום עם שכנינו).

smiley | 15 בדצמבר 2009 | כללי, שטויות | אין תגובות

כידוע, כמה האקרים פרצו למערכת המחשבים של היחידה לחקר האקלים באוניברסיטת מזרח אנגליה (Anglia ולא England) ופרסמו תכתובת מיילים של כמה מהחוקרים. מכאן, הויכוח הפך לפוליטי: ה”ימין” טוען שהמיילים מעידים שהחוקרים עיוותו את האמת, ה”שמאל” טוען שהציטוטים המדוברים הוצאו מההקשר. בגלל שאני לא הולך לקרוא את המיילים, אין לי דרך לדעת מי צודק (גם אם הייתי קורא, אני בספק אם היית יודע מי צודק. עצם העובדה שכל מי שקרא אותם יצא עם המסקנה איתה הוא בה מעידה, כנראה, כמה הם משכנעים). אבל בכל זאת, החלוקה הפוליטית מעניינת.

אם מחר היו פורצים למיילים של מדענים שמחפשים את ההיגס, שמחפשים חיים בפלנטות אחרות, שמחפשים תרופה לנזלת או שמנסים למצוא מאובנים של דינוזאורים, החלוקה, אם היתה כזאת, לא היתה פוליטית. ההבדל נובע, לדעתי, גם ממהאופי של חקר האקלים, וגם מעליית הפוליטיקה הירוקה בעשורים האחרונים.

אפשר לחלק את מדעי הטבע למדעים ניסויים ומדעים תצפיתיים. במדעים מהסוג הראשון החוקר יוזם ניסויים ובמדעים מהסוג השני החוקר צופה על הטבע. אסטרונומיה, למשל, היא מדע תצפיתי, אתה לא יכול להזיז כוכבים בשביל לבדוק אם תיאוריה היא נכונה. עקב הנסיבות במדעים תצפיתיים קשה יותר לבודד משתנים ולחזור על ניסויים, ולכן קשה יותר להסיק מסקנות חד משמעיות מתצפיות.חקר האקלים הוא באופן די מובהק מדע תצפיתי, אבל יותר מזה, יש לנו רק כדורארץ יחיד ולכן מספר התצפיות האפשריות הוא נמוך מראש. לעומת זאת, מספר המשתנים שיכולים להשפיע הוא ענק, ואופי ההשפעה, כפי הנראה, הוא כאוטי ולא לינארי. כל זה ביחד הופך את האקלים לאחד התחומים הקשים לחקירה. מצד שני, כל אחד מאיתנו מרגיש את האקלים, והמחשבה שהמדע שהצליח לשלוח אנשים לחלל לא מצליח לדעת איפה ומתי יהיה הטורנדו הבא היא כמעט בלתי נתפסת. למען האמת, חוקרי האקלים מסוגלים לספק תחזית ליומיים, וגם רמת הדיוק שלה לא מוצלחת בהרבה ממיצוע של הימים האחרונים.

להבדיל ממדעי הטבע, מדעי החברה בנויים על ההנחה שחקר  האמת מוגבל מראש. אולי זה התחיל מהתפישה הדתית שלבני האדם יש רצון חופשי, שאיננו דטרמיניסטי, ולכן בלתי ניתן לחיזוי. אבל היום, כשגם מדעי הטבע הרימו ידיים מהרעיון הדטרמיניסטי, ובטח שהרימו ידיים מהרעיון שתהליכים דטרמיניסטים ניתנים לצפיה מראש, ההבדל הוא שבעוד שמדעי הטבע חוקרים את הניתן לחקירה מדעית, מדעי החברה חוקרים את הרצוי לחקירה מסודרת (גם אם אי אפשר לחקור אותו בצורה מדעית). חוקרי החברה באים עם אידיאולוגיה מהבית (לא מילולית), ומנסים לחקור תחת התפישה האידיאולוגית את המציאות. אף אחד לא מתפלא שכלכלנים מצליחים שוב למצוא למה קפיטליזם הוא טוב או שחוקרות מגדר מצליחות להסביר לנו, שוב, כמה גברים הם חארות. אם מחר מישהו יפרוץ למיילים של אחת מהפקולטות למדעי החברה הוא לא יתפלא למצוא שיש לחוקרים שם אג’נדה אידיאולגית. למעשה, ההפך יפתיע את כולנו.

הפוליטיקה הירוקה צמחה בגרמניה שאחרי המלחמה. נראה לי שהפחד מהזכרון ההיסטורי הגביל את האפשרות לצמיחה של פוליטיקה לאומנית, בזמן שהאידיאולוגיות השמרניות-דתיות והסוציאליסטיות לא ממש נתנו תשובה מתאימה. בכל מקרה, די ברור שהתנועה הירוקה התחילה כתנועה רומנטית. ההתנגדות לטכנולוגיה ול”זיהום” שהיא יוצרת התחילה מהתנגדות למודרניות, ורצון לחזור לעבר מדומיין שבוא כולנו חיינו בטבע. תנועה דומה (פוליטית, לא אידיאולוגית) צמחה בזמנו בארצות הברית, ונבעה דווקא מגישה ליברלית קיצונית, כזאת ששמה דגש על אינדיבידואליזם, וראתה את הטכנולוגיה כמימוש קולקטיבי (כדאי לזכור את התעמולה הסובייטיתעם כל הבתים האפורים והארובות). בהמשך הצטרף מחנה נוסף, בורגני יותר, שרצה להוריד את הזיהום רק בגלל שהזיהום הפריע לאיכות חייו. אחרי נפילת הגוש הסובייטי פנו חלק גדול מהקומניסטית לשעבר לפוליטיקה ירוקה. הפעם נקודת המוצא היתה אחרת, סוציאליסטית וקולקטיביסטית באופן מובהק. הקומניזם נפל בגלל הצלחת הטכנולוגיה, חייו של האדם במערב השתפרו בזמן שחייו של הפועל בגן העדן הסוציאליסטי נשארו מחורבנים כשהיו. יותר מזה, בגלל האופי של הטכנולוגיה המערבית הפועלים במערב לא רצו להתלכד נגד המעסיקים שלהם ונגד המעסיקים בכלל. למה להתלכד נגד פורד, עם פורד מייצרת לי מכוניות זולות? בו בזמן, השיפור בטכנולוגיה יצר מצב בו עלות הייצור הלכו וירדו: אם פעם היו צריכים 100 פועלים לייצר מכונית אחת, היום אפשר לעשות את זה עם פועל אחר (שירוויח יותר, ועוד 80 יעבדו בעבודה אחרת ויצרו מותרות, והשאר יחיו על דמי אבטלה ויצרכו את המותרות). מכאן, למיטב הבנתי, נובעת ההתנגדות הסוציאליסטית לטכנולוגיה, וההצטרפות שלהם לקואליציה הירוקה.

תיאורים של התחממות כדור הארץ, על ההשלכות שלו, התחילו די מזמן. בהתחלה הייתה בעיה בחור באוזון, והיינו צריכים להפסיק להשתמש בדיאודורנט, אחר כך הייתה בעיה עם כבשים באוסטרליה… מתישהו התחיל גם הסיפור על גזי חממה, על היחס של חמצן מול פחמן דו חמצני ועוד. כאמור, למעלה, אין וכנראה גם לא יהיה הוכחה שהטענה הזאת נכונה או לא, אבל אין ספק שהיא נוצלה על ידי הקואליציה הירוקה (שמראש התנגדה לזיהום ולטכנולוגיה) למטרות פוליטיות, על ידי הנסיון להעביר את ההמון הפרגמטי לתמיכה במפלגות הירוקות. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שהתקיים נסיוןלשימוש במדע ממדעי הטבע לצרכי פוליטיים כל כך מובהקיםעל ידי שכנוע פרגמטי (ז”א, לא “בגלל שהוכח שאנחנו צודקים” כמו בויכוחים בין המאמינים ללא מאמינים, אלא בגלל שיהיה לך רע אם לא תאמין לנו).

לכן, אני חושב שהמסקנה המתבקשת, היא לשקול מחדש את המיקום של חקר האקלים, ואולי התחיל להתייחד אליו כאל מדע רך, למרות שהוא עוסק בנושאים מדעיים באופן מובהק. כמו שמרכז שלם (למשל) ממומן על ידי בעלי הון עם אג’נדה פוליטית, אין שום דבר רע בעובדה שהיחידה לחקר האקלים באוניברסיטת מרכז אנגליה מקדמת אג’נדה פוליטית, אנחנו רק צריכים לזכור לדעת להבדיל בין מדענים שמשתמשים בפוליטיקה למען חקר האמת המדעית (נגיד, למען הקמת מאיץ הדרונים יקר) לפוליטיקאים שמשתמשים במדע למען קידום המטרות הפוליטיות (הלגיטימיות בפני עצמן) שלהם.

smiley | 14 בדצמבר 2009 | כללי, אמת ושקר, הירוקים, חקר האקלים | 9 תגובות

נושאים

תגובות אחרונות

פוסטים אחרונים


עמודים

כלים

 

צור קשר - smiley @ inbox.com