כמה מילים על הגירה חופשית


בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי הצליחו המפלגות ה"אירו-סקפטיות" להעלות את כוחן. הכותרת "אירו-סקפטי" מרכזת אוסף גדול של מפלגות סוציאליסטיות, לאומניות ושמרניות ממדינות שונות, שלא מסוגלות להסכים על כמעט שום דבר מלבד התנגדות לקיום הגוש האירופי (או להשתייכות המדינה שלהן בו – אגב, לגזור ולשמור לפעם הבאה שבשם ה"דמוקרטיה מתגוננת" ינסה מישהו לשלול את זכותן של מפלגות שמערערות על קיומה של המדינה להתמודד). למרות שאפשר לחשוב על סיבות שונות להתנגדות לקיום הגוש האירופי, ולמרות שהמפלגות הללו טוענות לאידיאולוגיות שונות, אחד המוטיבים החוזרים בתעמולה של כל המפלגות האלו היא ההתנגדות להגירה. אמנם התנגדות להגירה נובעת הרבה פעמים מסתם שנאה או פחד מהשונה והזר, אבל לדעתי יש כאן משהו נוסף שמניע רבים מהם.

כשאני חושב על ציפור חופשית אני חושב על ציפור שלא נמצאת בכלוב, כשאני חושב על כלב חופשי אני חושב על כלב שלא קשור לרצועה. כשעם ישראל יצא מ"עבדות" ל"חירות" זה התבטא בעזיבה פיזית של המקום שנקרא מצרים. קל להתווכח על מה זה בדיוק חופש, ואיזה חירות חשובה יותר (רכוש או דיבור, הדת או התעסוקה) אבל נראה לי שצריך להיות ברור מאליו שאדם שלא יכול לנוע כרצונו אינו אדם חופשי. יותר מזה, חופש התנועה נראה לי כבסיס לכל שאר החירויות, אדם שיכול לנוע כרצונו יכול לברוח ממי שמנסה להגביל את זכותו לרכוש או לדיבור, אדם שכבול למקומו תמיד יהיה תלוי בגחמותיו של בעל הכוח המקומי באשר למימוש חירויותיו.

יש מדדים רבים לבדיקה של החופש במדינה מסויימת, אבל נראה לי שיש לי עוד שני מדדים להציע. אחד המדדים שצריכים להווצר הוא כמות הביורוקרטיה שאזרח ממוצע צריך לעבור על מנת לצאת מהמדינה. במדינות מסויימות מדובר על הוצאת דרכון וזהו, במדינות אחרות צריך גם לעבור ביקורת דרכונים ביציאה (ויש מדינות בהן מעבירים אזרחים שונים בתהליכים שונים כמו "תחקיר בטחוני" במדינה מסויימת…). והמדד השני הוא כמות הביורוקרטיה שצריך אזרח זר לעבור עד שיצליח להכנס למדינה ולהתיישב בה.

לצערי, כל המשלים הקיימים מחייבים תהליך מסויים ולא פשוט בכניסה וביציאה מהשטח שנתון לשליטתם. אין סיכוי שממשלות יוותרו על כח כזה, זה (=הויתור על כח) מנוגד למהותן, ואין סיכוי שהאזרחים יפעילו על הממשלים לחץ על מנת לוותר על הכח הזה. אבל, בכל זאת, יש הבדל גדול בין המדינות השונות, והוא הבדל הגודל הפיזי. אחרי הכל, גודלן של המדינות שונה מאד זה מזה, ואם הגבול של המדינה הוא ה"כלוב" שלנו, אז נראה לי שקל להצביע על ההבדל בגודל הכלובים כמדד נוסף לחופש במדינות (כמובן שאני לא אומר שרוסיה וסין חופשיות יותר מבלגיה והולנד). במילים אחרות, השאיפה להקטין את המדינה (בגודלה הפיזי, לא בגודלה הכלכלי) הוא שאיפה להקטין את חירותם של בני האדם (כמובן שזה לא אומר שהשאיפה להגדיל את גודלה של המדינה הוא תמיד שאיפה להגדיל את חירותם של בני האדם)

לכן, הגוש האירופי, על כל הבעיות שלו, מגדיל את חירותם של בני האדם. לא של כולם, אבל בוודאי של תושביו. ההתנגדות לקיומו, ובמיוחד הדגש על ההגירה שנובעת מקיומו, היא התנגדות לחירותם של בני האדם. ולא סתם זה הסעיף שמאחד את הקומניסטים מיוון והלאומנים מצרפת. באופן דומה יש לראות את הקואליציה הלאומנית-סוציאליסטית שמתגבשת בישראל כנגד הגירה מאפריקה. גם קואליציה הרפובליקאית החדשה ששואפת להקטין את הממשלה הפדרלית ולהגדיל את כוחן של המדינות נראית לפעמים כמו שיתוף בין אידיאולוגיות שהמכנה המשותף היחיד שלהן הוא הפחד מחירות.

בחירות איזוריות לפי הקו המפצל המינימלי


מידי פעם עולה בישראל הרעיון לשנות את שיטת הבחירות מבחירות יחסיות לבחירות איזוריות. היתרונות והחסרונות של כל שיטה ידועים, מצד אחד בבחירות איזוריות כל אדם יודע בדיוק מי הנציג שלו בפרלמנט, וכל חבר פרלמנט יודע בדיוק מי קהל הבוחרים שלו, מצד שני, בבחירות יחסיות נשמר הייצוג בין מספר הבחורים למפלגה מסויימת. כזכור, בבחירות ב-1948 בדרום אפריקה נצחה המפלגה הלאומית למרות שהצביעו לה הרבה פחות בוחרים מאלה שהצביעו לאופוזיציה, אלמלא אותן בחירות לא היתה באה לעולם מדיניות האפרטהייד (אופס, סליחה, שכחתי שאסור לקרוא בשם המפורש. סליחה, לא, זה לא היה "אפרטהייד", אין דבר כזה "אפרטהייד", מעולם לא היה דבר כזה "אפרטהייד") ההפרדה-בין-השחורים-ללבנים-שפעם-קראתי-לה-אפרטהייד-ועכשיו-הבנתי-שטעיתי… איפה הייתי? אה, כן, אז רציתי לבדוק מה היה קורא אילו בישראלי היו בחירות איזוריות. אחת הבעיות בבחירות איזוריות היא להגדיר את האיזורים, מגדיר מתוחכם יכול לקבוע את תוצאות הבחירות, אבל יש שיטות "אובייקטיביות" לקבוע איזורי בחירה, אחת מהן היא שיטת הקו הממפצל המינימלי. הסבר אפשר לקרוא כאן או לראות כאן.

ניסיתי להפעיל אלגוריתם דומה על תוצאות הבחירות בישראל. בגלל שאין לא את פנקס הבוחרים, או את המשאבים לחלק 6 מליון אזרחים, החלטתי לחלק את הקלפיות. את רשימת הקלפיות לקחתי מכאן, את כתובות הקלפיות לקחתי מכאן, ואת המיקום שלהם על המפה לקחתי מוויז (שהוכיחו את עצמם כיעילים, מהירים ומדוייקים יותר מגוגל ואפל, אבל אין לי ספק שיש להם כמה טעויות).

החלוקה לאיזורים מתחשבת רק במספר בעלי זכות הצבעה בקלפי מסויים ולא במספר המצביעים או המפלגה לה הם הצביעו. בנוסף בדקתי איך יושפעו תוצאות הבחירות מהחלוקה לאיזורים, גם בהנחה של חלוקת המפלגות כמו בכנסת ה-19, גם במקרה של איחוד לגושים, וגם במקרה של מערכת דו מפלגתית. התוצאה אמנם לא זהה, אבל בכל קונסטלציה אפשרית הליכוד מרוויח והשמאל מפסיד. מעניין שלמרות שהצבעה איזורית מתאימה לאינטרסים של הימין (שהרי זאת התוצאה מחלוקה כמעט אקראית) ולערכים שבמשמם הוא מדבר ומנוגד לאינטרסים של ה"שמאל מרכז" ולערכים שבמשמם הוא מדבר הימין לא ניצל את 700 השנים שהוא בשלטון לשנות את שיטת הבחירות.

את התוצאות עצמם אפשר לראות כאן (וורדפרס לא מרשה לי להכניס לכאן ג'אווה סקריפט, מצטער)…

מה התועלת בבחירות?


מה היה קורה אילו שלי יחימוביץ' היתה עומדת בראשות הממשלה בתקופת מבצע עמוד ענן? מופז שר ביטחון, ליבני שרת החוץ, ברק שר לביטחון פנים, לפיד שר החינוך, הרצוג שר האוצר וגלאון שרת החינוך? גם אם ההתייצבות שלהם לימין הממשלה היא רק טקטיקת בחירות, טקטיקת בחירות יש גם לקואליציה ולא רק לאופוזיציה. ההגיון והנסיון מלמד אותנו שדווקא ממשלת שמאל תהיה יותר ימנית לפני בחירות ממשלת ימין. השילוב של הרצון לחתוך למרכז (הם יודעים שהגוש שלהם לא יפסיד מנדטים בגלל זה, מקדימום המפלגה שלהם תפסיד) וגם הפחד מהאופוזיציה שבוודאי (כמו שמלמד אותנו הנסיון) תנסה להציג אותם כרכרוכיים. למעשה, לא סביר שיחימוביץ' היתה חותמת על הפסקת אש עם החמאס בלי "תמונת ניצחון". מן הסתם המבצע היה מסתבך, כמו שני המבצעים האחרונים בהם קואליציה שמאלנית (יחסית) עמדה לבחירות (שהם כל הפעמים מאז שנות השמונים כולל).

מה היה קורה אילו שלי יחימוביץ' היתה עומדת בראשות הממשלה כשאבו-מאזן מבקש מהאו"ם להכיר במדינה פלשתינאית? מן הסתם היא היתה נכנסת איתו למשא ומתן שרק היה מעקב את הבקשה. המשא ומתן, מן הסתם, היה מתפוצץ, ושוב היינו חוזרים למצב הנוכחי.

מה יעשה נתניהו אם הימין ישיג גוש חוסם אחרי הבחירות. מובן שהוא יקים קואליציה עם השותפים הרגילים שלו, כנראה שהוא ינסה גם לצרף איזה רסיס מהשמאל, ובשביל זה הוא יהיה מוכן לתת הרבה יותר ממה שהוא יתן לבנט. אין לזה קשר למספר מנדטים, לבנט אין ברירה, ולכן המחיר שלו נמוך. נתניהו, כנראה, גם יצטרך להתחנף לממשל האמריקאי החדש-ישן, שיבאופן טבעי יתייחס לנתניהו בהרבה יותר חשדנות מאשר ליחימוביץ'.

ואם יחימוביץ תשיג גוש חוסם? את חד"ש ותע"ל היא בוודאי לא תכניס לקואליציה, ולכן היא תצטרך מפלגה מהגוש של הליכוד, כנראה ש"ס ואגודה, אולי גם הבית היהודי. בגלל שהם "לשון המאזניים" המחיר שלהם יהיה הרבה יותר גבוה מזה של מר"צ, מה שאומר שכל הדיבורים על שיוויון לנשים (שאגב לא באמת קיימים, יחימוביץ' היא "פמיניסטית" מהדור החדש, אלא שנלחמות נגד חזקת החפות של גברים ולא בעד שיוויון זכויות), תחבורה ציבורית בשבת, הפרדת דת ומדינה… לא יתקיימו. אם יחימוביץ' תכנס למשא ומתן, וזה אם גדול, הקואליציה שלה תפוצץ אותו. ולאמריקאים יקח הרבה זמן להבין שהממשלה החדשה רק מאיצה את מה שהממשלה הקודמת לא העזה לעשות (וגם שהם יבינו, איזה ברירה תהיה להם).

באופן תיאורתי אנחנו אמורים להצביע למפלגה שמייצגת עמדות שקרובות לעמדה שלנו, מתוך הנחה שאם מספיק אנשים יצביעו בשבילה היא תקבל את מושכות השלטון ותנהל את המדינה בהתאם לעקרונות של בוחריה. אבל נוצר כאן מצב מגוחך שדווקא ממשלת הימין היא זאת שמעיזה לחתום על הפסקת אש בלי "תמונת הניצחון" שפעם היתה כל כך חשובה, שדווקא ממשלת הימין מקפיאה את ההתנחלויות, שדווקא ממשלת הימין מדברת על שתי מדינות ומנסה להגיע להסכמה עם אבו מאזן, שדווקא ממשלת הימין גורמת להכרה בינלאומית במדינה פלשתינאית, בזמן שממשלת השמאל היא זאת שתאיץ את ההתנחלויות, שתסתבך בכל מבצע אפשרי, שלא תצליח להגיע לשום הסכם ועוד עלולה לגרור אותנו לסבב אלימות קשה וחסר טעם. ז"א, נראה לי שעל מנת לקדם את העקרונות שלנו אנחנו צריכים להצביע לאנשים שאנחנו לא מסכימים איתם.

אני חושב שבמצב הפוליטי שנוצר בישראל, שיטת הבחירות הקיימת בישראל לא מקדמת את מה שנראה לי שהיא אמורה לקדם. הכנסת לא מייצגת את העם, הממשלה לא מייצגת את הכנסת, השרים לא פוחדים מהציבור, ההנהגה לא מנהיגה שום דבר, וכל הטקס הפוליטי הפך להיות טקס שלא שייך לפוליטיקה או אידיאולוגיה, אלא רק לדימוי של המועמדים והדימוי העצמי של המצביעים.

גם לעשות חשבון צריך לדעת (פעם שניה)


שרה ליבוביץ'-דר חושבת שאירלנד היא מדינה עויינת לישראל. זה לא ממש מפריע לה שאין אף עובדה שתומכת שהשערה שלה, גם לא העובדה שכל המרואיינים שלה טוענים בדיוק את ההפך, היא החליטה, וזהו. לצורך זה היא עשתה את החישוב הבא:

"התעניינות בישראל עצומה. בארכיון של "האייריש טיימס" המילה "ישראל" מופיעה 19,536 פעמים משנת 1996 לעומת הפלשתינים עם 14,670 אזכורים, ירדן עם ,9,553 עזה עם ,7,743 מצרים עם 6,996 וסוריה עם 5,073 אזכורים בלבד. חלק ניכר מההתייחסויות לישראל עוינות."

אמנם זה קצת מוגזם לבדוק כמה יוצא "חלק ניכר" (כי, הרי אם זה פחות מ-50%, זה יוכיח בדיוק את ההפך מהטענה שלה), או לשאול למה דווקא האייריש טיימס (ולא האידיפנדנט, שהוא, בסופו של דבר, העיתון הנפוץ ביותר) אבל בכל, זאת, שיטת בדיקה כל כך מטומטמת לא ראיתי מזמן. בדיקה של חמש שניות העלתה שצרפת מופיעה כמעת 70 אלף פעמים, יפן יותר מ-20 אלף, ניו יורק יותר מ45 אלף, איטליה עם 32 אלף ולונדון (העיר!) עם כמעט מאה אלף, כשפאריס וושינגטון עם 30 אלף כל אחת. יותר מזה,כשבודקים לעומק את אותן פעמים בהן מתיחס האייריש טיימס לישראל מקבלים כתבות כמו זו, זו או זו. משום שהמילה "ישראל" היא לא רק שמה של מדינה אלא גם שמם של כמה אנשים ויש לה כמה התיחסויות באיזשהו ספר שהאירים מאמינים בו. אגב, בשביל הפרופורציות, המילה עזה מופיעה יותר מהמילה ירושלים, ומוסקווה מופיע כמו שתיהן ביחד.

למי מצביעים הניה ומשעל?


שוב רוצצנו את ראש הנחש? נחשים כמו רוב בעלי החיים, מתקשים לחיות בלי ראש. מכאן בא הפתגם: "לרוצץ את ראש הנחש", ברגע שרוצצת את ראשו הוא מת ולא יכול להזיק לך יותר. אבל החמאס הוא לא נחש, כל פעם שאנחנו מרוצצים את ראשו צומח לו ראש אחר. אולי "לרוצץ את ראש ההידרה" היה יותר מתאים, רק שאז זה היה חושף את חוסר התועלת והסיזיפיות שבמעשה הזה. בכל מקרה, להידרה הזאת יש מטרה, והיא פועלת לקידומה באופן פעיל כבר הרבה זמן.

הרבה מדברים על מעורבות זרה בבחירות בישראל. אבל מעורבות זרה זה לא רק בעלי הון זרים, פוליטיקאים זרים, מדינות ידידותיות או יצורים דימיוניים. מעורבות זרה זה גם גורמים עוינים. אני לא חושב שאפשר להטיל ספק שהחמאס הוא גורם בעל אינטרס בישראל, וככזה אי אפשר לבטל את האפשרות שהחמאס ינסה לקדם את האינטרס שלו. אולי יש גורמים שהאתיקה שלהם לא תרשה להם לעשות דבר כזה, אבל בכל מה שנוגע לחמאס אין הרבה מה לדבר על אתיקה. החמאס אולי פועל באופן רשמי במערכת בפוליטית הפלשתינית, אבל באופן מעשי נראה לי שהחמאס ויתר בינתיים על הגדה ופועל בעיקר לקדם את שלטונו בעזה ולשים מקלות בגלגלים של הפת"ח.

אני לא חושב שיש ספק שפוליטית הנהנה העיקרי בישראל מסבב האלימות הנוכחי הוא בנימין נתניהו. אותו נתניהו שנהנה גם מסבב האלימות שיזם החמאס ב-1996, שנהנה מאי האלימות ב-1999, שנהנה שוב מגל אלימות ב-2009. קשה להאמין שזה במקרה. לא קשה לנחש למה החמאס פועל בצורה עקבית כל כך לקדם את נתניהו, אחרי הכל, נתניהו טוב לחמאס לא פחות ממה שהחמאס טוב לנתניהו. זה לא שיש כאן איזה קונספירציה, די ברור שאין ביניהם מספיק יחסי אמון על מנת לקיים תרמית כזאת, נראה לי גם די ברור שנתניהו היה מוותר על השלטון תמורת הפסקת האלימות אם היתה לו אפשרות כזאת. אבל, בכל זאת, העובדה שהחמאס שוב מתערב בבחירות בישראל וכולם מדברים מסביב לזה ואף אחד לא באמת מזכיר את זה נראית לי מוזרה.

גם לעשות חשבון צריך לדעת


תוצאות הבחירות המקומיות בשטחי הראשות הדליקו את אורי אליצור:

"בתוך ענן האבק של כל אירועי ומערכות הבחירות של החודש האחרון, מהבית היהודי ועד הבית הלבן, נעלמה כמעט לגמרי מהרדאר התקשורתי מערכת בחירות מעניינת למדי שהתקיימה לא רחוק מכאן, ברשות הפלסטינית. שכנינו ובני דודינו בערי ובכפרי יו"ש הלכו לקלפיות ובחרו את ראשי הערים ואת מועצות הכפרים ב-90 רשויות מקומיות…

אבל את העין שלי תפס דווקא הסיכום הסטטיסטי. השבוע פורסמו המספרים באתר הרשמי של הרשות, ובראשם המספר היסודי: 505,600. זה מספר בעלי זכות הבחירה בכל רחבי יהודה ושומרון, כולל אפילו חלק מירושלים (בידו וצור באהר). מספר בעלי זכות הבחירה בישראל עומד על כ-5.3 מיליון, יותר מפי עשרה. במילים אחרות, אילו היו כל ערביי יהודה ושומרון מצביעים לכנסת ישראל, משקלם בכנסת היה כתשעה אחוזים. נכון, כדי לחשב את יחסי היהודים-ערבים יש להוסיף את ערביי מזרח ירושלים וגם את ערביי ישראל, וכך נגיע לשיעור של כ-25 אחוז של בוחרים ערבים מול 75 אחוז יהודים. אבל אם נביא בחשבון את שיעור ההצבעה הנמוך יותר של ערבים לעומת יהודים העומד בעינו מאז קום מדינה, ואת שיעור ההשתתפות המזערי ממש של ערביי מזרח ירושלים עד היום, התמונה הסבירה היא בסביבות 20 אחוז ומטה."

רק בעיה קטנה יש בחישוב הזה… הבחירות לראשויות המקומיות בשטחים הן בשני גלים, הראשון היה ב-20 לאוקטובר והשני יהיה ב-24 לנובמבר. ה-506,600 מתייחס רק לגל הראשון. מספר המצביעים הרשומים בגדה הוא 1,016,214 (רק ב-2006 הצביעו רק שם 591,002 מצביעים) כפול מהחשבון של אליצור. אני לא יודע אם יש עורך במעריב, אבל אם יש כזה הוא לא עושה את תפקידו.

 

פריימריז + בחירות ארציות בפתק אחד


בעקבות הפוסט האחרון של באדר עופר חשבתי שבעזרת חמש שינויים די מזעריים לחוק הבחירות הנוכחי אפשר לייצר שיטה שתאפשר לקיים גם פריימריז וגם בחירות אישיות בפתק אחד. התיקונים הם:

  1. הורדת אחוז החסימה לרשימות לקול בודד (ז"א כל רשימה שתקבל קול בודד תחשב).
  2. לאפשר הסכמי עודפים בין יותר משתי רשימות.
  3. ביטול הנוהג של אותיות שמייצגות רשימה.
  4. יצירת רף (חדש) לקבוצת רשימות שחתומה על הסכם עודפים שיעמוד על הרבה יותר מהרף הנוכחי (10% אם רוצים מערכת עם 4-5 מפלגות, 35% אם רוצים מערכת דו מפלגתית).
  5. ביטול הסעיף שמאפשר לוועדת בהבחירות לפסול רשימות.

איך זה אמור לעבוד? מפלגות שרוצות לשמור על הנוהל הנוכחי (נגיד ש"ס או חד"ש) יכולות  להציג רשימה כמו שהן מציגות היום. אבל, מפלגות שרוצות שהציבור יהיה שותף בבחירות המועמדים שלהם יכולות להציג עשרות רשימות שונות, כל רשימה עם מועמד אחד בלבד (או שניים או יותר, אם יש שניים שמוכנים לשתף פעולה והסדר ביניהם מקובל על שניהם), שכולם חתומים על הסכם עודפים אחד עם השני. למעשה, מן הסתם צריך יהיה לייצר מנגנון בו אדם יכול לתת למנגנון (=מפלגה) הרשאה לחתום על הסכמי עודפים בשמו (כל עוד שני הצדדים מעוניינים בכך). כל מצביע יבחר (בפתק היחיד שלו) במועמד או ברשימת מועמדים אותו הוא רוצה להכניס לכנסת, ומכאן התהליך זהה לתהליך שתיארתי בפוסט הקודם. ז"א, אם א', ב', ג' וד' חתומים על הסכם עודפים אז לצורך בדיקת רף החסימה וחלוקת המנדטים סופרים את הקולות שלהם ביחד ואז, אם יש להם רק שלוש מנדטים, אז שלושת המובילים (במספר הקולות) יכנסו לכנסת והאחרון יצטרך לחכות. את בעיית שובר השיוויון צריך לפתור מראש (ז"א בזמן חתימת הסכם העודפים צריכים המועמדים להסכים על מנגנון שיקבע את מי להעדיף במקרה של שיויון, המנגנון יכול להיות: "להעדיף נשים על גברים אם אין מספיק נשים" או "לשאול את מנהיג הרשימה את מי הוא מעדיף").

היתרונות שאני רואה: אין צורך בפריימריז. הבחירות הן אישיות למעשה: במידה ונתניהו (למשל) יקבל 100,00 קולות ושלום, למשל, יקבל 5,000 אז נתניהו ושלום ידעו במי באמת בחרו בוחרי הליכוד. היצוגיות נשמרת לא פחות טוב מהיום. דעות חדשות (נגיד, עלה ירוק) יכולים להשתלב די בקלות במערכת על ידי חתימת הסכם עודפים עם מפלגה קרובה רעיונית (נגיד, מר"צ) בלי להסכים על כל העקרונות, ולתת לציבור שלא יפחד לאבד את קולו להכריע. הכח של המתפקדים בפריימריז יירד. הנבחרים יהיו אנשים בעלי משקל ציבורי מספיק על מנת למשוך קולות בעצמם. תופעות בהם אנשים מתפקדים למפלגות מבלי להצביע להן לא יתקיימו. תופעות בהם ארגונים ממוסדים מתפקדים למפלגות באופן מאורגן לא יתקיימו. למרות הגידול במגוון הדעות, מספר המפלגות יירד.

החסרונות שאני רואה: אנשים יכולים להצביע הצבעה טקטית בניגוד לדעתם (למשל, מי שרוצה שיחימוביץ תכנס לכנסת אבל יניח שיהיו לה הרבה מצביעים אחרים יצביע למועמד השני שלו, מה שעלול להשאיר את יחימוביץ בלי מצביעים. למעשה, עלול להווצר מצב בו מנהיג המפלגה לא נבחר או מקבל מקום מאד נמוך).  מן הסתם יהיה יותר כלנטריזם (מי שקיבל באופן אישי הרבה מאד קולות ירגיש שהוא לא ממש חייב למפלגה). לאנשים אלמוניים ורציניים יהיה קשה להבחר. יהיה בלתי אפשרי לשמור על ייצוג (נגיד, 40% נשים) או יחס בין מחוזות.

באדר עופר


בתחילת שנות השבעים יזמו חברי הכנסת באדר (מגח"ל) ועופר (מהמערך) חוק ששינה את הדרך בה חולקו המנדטים לאחר הבחירות. השיטה החדשה נותנת יתרון למפלגות גדולות על חשבון היצוגיות (גם אחרי באדר עופר היצוגיות בישראל כבוהה בהרבה מרוב הדמוקרטיות). ובאמת, אם בבחירות לכנסת השביעית התמודדו 16 רשימות ושתי הגדולות קיבלו 82 מנדטים בבחירות לכנסת ה-18 התמודדו 33 רשימות ושתי הגדולות קיבלו 55 מנדטים…

בכל מקרה, אני כאן בשביל לנסות להבין איך החוק הזה עובד ואם הוא באמת נותן העדפה למפלגות גדולות. אם ניקח, למשל, את תוצאות הבחירותלכנסת ה-18, אז סה"כ נספרו 3,373,490 קולות כשרים מה שהופך את רף החסימה ל-67,469 קולות (2%). מתוך 33 המפלגות שהתמודדו רק 12 עברו את רף החסימה, את הקולות של שאר המצביעים (43,097 קולות פסולים ו-103,904 קולות שניתנו לרשימות שלא עברו את רף החסימה, סה"כ 147 אלף קולות, יותר מ-4%) שומרים יפה יפה בפח האשפה של ההיסטוריה. נשארנו עם 3,269,586 קולות ולכן כל מנדט "שווה" 27246.55 קולות. הדבר הפשוט לעשות הוא לחלק את מספר הקולות שקיבלה כל רשימה בשווי של מנדט ככה שיצאו בדיוק 120 חברי כנסת . למשל, אם לש"ס הצביעו 286300 מצביעים אז היא צריכה לקבל 10.5078 מנדטים אבל בגלל שאברהם מיכאלי (מספר 11 ברשימה) לא ממש מוכן שיחתכו אותו ל-0.5078 ח"כ צריך להחליט אם לתת להם עוד ח"כ שלם או לא. הנטיה הטבעית (שלי) תהיה לעגל את השבר, אבל חוק באדר עופר עובד אחרת. קודם כל נותנים את המנדטים השלמים לפי המדד שחישבנו (באתר של הכנסת שקישרתי בהתחלה וממנו אני מעתיק קוראים לזה G). אם אני לא טועה הטבלה אמורה להראות ככה:

מפלגה מספר קולות G
קדימה 758032 27
הליכוד 729054 26
ישראל ביתנו 394577 14
העבודה 334900 12
ש"ס 286300 10
יהדות העבודה 147954 5
רע"ם תע"ל 113954 4
האיחוד הלאומי 112570 4
חד"ש 112130 4
מרצ 99611 3
הבית היהודי 96765 3
בל"ד 83739 3

מה שאומר שנשארו לנו עוד 5 מנדטים לחלק על מנת להגיע ל-120. עכשיו לוקחים את הסכמי העודפים עליהם חתמו הרשימות שעברו את רף החסימה, ומאחדים אותן. ז"א הליכוד עם ישראל ביתנו, העבודה עם מר"צ, ש"ס עם יהדות התורה, רע"מ תע"ל עם חד"ש והאיחוד הלאומי עם הבית היהודי. עכשיו מחשבים את היחס בין מספר הקולות שהצביעו לכל מפלגה (או זוג שחתמו על הסכם עודפים) למספר המנדטים שהם כבר קיבלו (פלוס אחד) ומי שקיבל יחס גבוה יקבל עוד מנדט. אם אני לא טועה זה אמור להראות ככה:

מפלגות קולות מנדטים I1
קדימה 758,032 27 27072.57143
הליכוד + ישראל ביתנו 1,123,631 40 27405.63415
העבודה + מר"צ 434511 15 27156.9375
ש"ס + יהדות התורה 434254 15 27140.875
רע"ם תע"ל + חד"ש 226084 8 25120.44444
האיחוד הלאומי + הבית היהודי 209335 7 26166.875
בל"ד 83739 3 20934.75

קל לראות שהליכוד וישראל ביתינו קיבלו את היחס המקסימלי ולכן הם יקבלו עוד מנדט וככה ממשיכים על שיחולקו כל המנדטים הנותרים נקבל:

מפלגות קולות מנדטים לפני מנדטים אחרי
קדימה 758,032 27 28
הליכוד + ישראל ביתנו 1,123,631 40 42
העבודה + מר"צ 434511 15 16
ש"ס + יהדות התורה 434254 15 16
רע"ם תע"ל + חד"ש 226084 8 8
האיחוד הלאומי + הבית היהודי 209335 7 7
בל"ד 83739 3 3

ז"א חמשת המנדטים הלכו לליכוד וישראל ביתנו (2), לקדימה, לעבודה ומר"צ, ולש"ס. עכשיו מחלקים את המנדטים האלה בתוך הצמד לפי אותו עיקרון. אם, למשל, העבודה ומר"צ קיבלו ביחד 16 מנדטים, עם 434511 קולות אז המודד שלהם הוא 27156.9375 אז בחלוקה נאיבית העבודה אמורה היתה לקבל 12 מנדטים ומר"צ 3 ועכשיו עם בודקים מי "הפסידה" יותר לפי אותו הגיון (ז"א מספר הקולות חילוק מספר המנדטים פלוס אחד) מגלים ש-25761.53846 גדול מ-24902.75 ולכן העבודה תקבל את המנדט ולא מר"צ, וזה באמת מה שקרה.

עכשיו, אפשר לשאול האם החוק באמת עוזר למפלגות גדולות. אם, למשל, רק בשביל הסקרנות לבדוק את יעילות החוק, לא שאני רומז שתסריט כזה יכול להית, נניח, לשם ההנחה בלבד, שהליכוד וישראל ביתנו היו מתאחדים, שהאיחוד הלאומי והבית היהודי היו מתאחדים, וששתי הרשימות המאוחדות היו חותמות על הסכם עודפין זו עם זו, ואם נניח, שוב לשם ההנחה בלבד, שקדימה היתה מתפצלת ל-4 רשימות שונות בעלות כח פחות או יותר שווה (אני לא יודע איך באדר עופר עובד במקרה של כח שווה בדיוק) שלא חתומות על הסכם עודפין זו עם זו או עם אף אחת אחרת. ונניח שתוצאות הבחירות היו נראות דומות לכנסת ה-18 (רק בשביל הנוחות אני אתן לארבעת הרשימות שמות אקראיים, נניח: לפיד, ליבני, אולמרט ומופז), ז"א משוהו כמו:

מפלגה מספר קולות G
אולמרט 189,507 6
ליבני 189,506 6
לפיד 189,508 6
מופז 189,511 6
הליכוד ביתנו 1,123,631 41
העבודה 334900 12
ש"ס 286300 10
יהדות העבודה 147954 5
רע"ם תע"ל 113954 4
האיחוד הלאומי + הבית היהודי 209335 7
חד"ש 112130 4
מרצ 99611 3
בל"ד 83739 3

מה שמשאיר לנו, אם אני לא טועה, 7 מנדטים לחלק. אם אני לא טועה הם יתחלקו ככה:

מפלגות קולות מנדטים מנדטים
אולמרט 189,507 6 7
ליבני 189,506 6 7
לפיד 189,508 6 7
מופז 189,511 6 7
הליכוד ביתנו + האיחוד הלאומי + הבית היהודי 1,332,966 48 49
העבודה + מר"צ 434,511 15 16
ש"ס + יהדות התורה 434254 15 16
רע"ם תע"ל + חד"ש 226084 8 8
בל"ד 83739 3 3

ואם זה במקרה נראה מוכר, זה רק בגלל שזה בדיוק (אבל בדיוק) כמו התוצאות לפני האיחודים והפיצולים. במילים אחרות, לא השתכנעתי שחוק באדר עופר עוזר למפלגות גדולות, ולכן נראה לי שהוא גם לא מעודד את קיומן.

מגדלור ושמו אי הגיון


שלמה אבינרי כתב מאמר בו הוא מנסה להגן על חוק השבות.  הנימוק מתבסס, כמובן, על נימוק האפס בדיון הישראלי, השואה.לב הטיעון הוא:

"יש משהו שישראל יכולה לעשות, וזה השורש הנורמטיבי של עצם קיומה: אם תרחף סכנת רדיפות או השמדה על קיבוץ יהודי כלשהו במקום כלשהו בעולם, שוב לא יתקיים מצב שליהודים אלה לא יהיה מקום מקלט"

שזה כמובן מאד הגיוני, בעיקר אם מתעלמים מהעובדה שהקיבוץ היהודי השני בגודלו בעולם, שהוא גם אחד מהקיבוצים היהודים היחידים שעדיין נמצאים בסכנת רדיפה, נמצא דווקא במדינת ישראל, אבל לפני זה הוא מנסה לשחק עם היסטוריה חלופית:

"…אילו היתה קיימת מדינה יהודית בתקופת מלחמת העולם השנייה, אולי הרבה דברים היו נראים אחרת. ספינות של פליטים מאירופה לא היו נדחות מחופי הארץ בגלל המדיניות של ממשלת המנדט הבריטית; סביר להניח כי ממשלה של מדינה יהודית היתה יכולה להתערב להצלת היהודים מארצות אירופה הכבושות בצורה יעילה יותר מאשר היישוב העברי בארץ ישראל, שהיה נתון בסד מדיניות עוינת של ממשלת המנדט….  ברור, כי גם אם היה בנמצא צבא יהודי בשנות ה-40, הוא לא היה מסוגל לפלוש לאירופה הכבושה ולהביס את מנגנון ההשמדה הנאצי. בסופו של דבר, נדרשו ארבע שנים עד שהעוצמה המשולבת האדירה של ברית המועצות, ארצות הברית ובריטניה הצליחה לשבור את כוח הרייך השלישי ולשחרר את אירופה מהכיבוש הגרמני."

ודווקא הברור השני העיר אותי. משום מה נראה שאבינרי מתעלם ממה שברור יותר, אילו היתה קמה מדינה יהודית בזמן מלחמת העולם השניה, והיא היתה קולטת את כל ספינות המעפילים, היה לגרמנים הרבה יותר קל לרצוח יהודים. הרי כל מי שאי פעם ניסה להרוג נמלים יודע שזה הרבה יותר קל כשהם מתרכזות במקום אחד, ועל אחת כמה וכמה שמדובר בפינה שאין להן לאן לברוח… במילים אחרות, לא רק שברור שצבא ישראלי לא היה יכול לכבוש את גרמניה (וואללה) אלא שבכלל לא ברור לי למה סביר להניח שיהודים היו ניצלים., ואם ההגנה של אבינרי על חוק השבות היא בעזרת ההיסטוריה החלופית, אז לפי אותו הגיון לדעתי ראוי לא רק למחוק את חוק השבות, אלא להתחיל גרש יהודים מישראל (כמובן שאני לא מקבל את ההגיון, ולא קורא לגרש אף אחד משום מקום. רק ציור המטרה מסביב לחץ מפריע לי)

איראן-ישראל-מלחמה?


בזמן האחרון אי אפשר לפתוח עיתון בלי לקרוא על אנשים מדברים על הפצצה הישראלית הצפויה על איראן. רובם מדברים בהרבה יותר מידי ביטחון ואם יש להם את אותו ידע שיש לי אז הביטחון הזה נראה לי מוגזם לחלוטין. נראה לי שאפשר לסכם את השאלות הרלוונטיות והתשובות להן לפי מה שידוע לי:

1. האם איראן מפתחת פצצה גרעינית? לגמרי לא ברור. ז"א, סביר להניח שאם אללה היה נותן לאיראנים פצצה גרעינים עם חוברת הפעלה במתנה הם לא היו אומרים לו: לא. אבל זאת הרי לא השאלה. בשביל לפתח פצצה גרעינית צריך להשקיע הרבה משאבים. העובדות (הידועות לי) שתומכות בתשובה חיובית הן: ההצהרות של פוליטיקאים ישראלים (נתניהו), ההצהרות של אנשי מודיעין ישראלים, ההצהרות של עיתונאים ישראלים, ההצהרות של פוליטיקאים איראנים (אחמנידיג'אד) וההסתבכות בין הפקחים לממשלת איראן. כל העובדות האלה (בדיוק) היו קיימות לפני עשור (לגבי עיראק), לא נראה לי שמשהו השתנה על מנת שלא נקבל את אותם הסברים שהסתברו בדיאבד. מצד שני, זה בהחלט לא סיבה מספיקה לבטל את האפשרות שאיראן באמת מפתחת נשק גרעיני.

2. האם ישראל באמת מתכננת מלחמה (או מבצע) נגד איראן? שוב, לא ברור. ז"א, ברור שאף אחד בהנהגת ישראל לא יבכה אם הבריון של השכונה (טוב, אחד הבריונים) יחטוף איזה פליק, וברור שאיפשהו יש לישראל תוכניות להתקפה על כל מדינה קרובה (ובטח גם רחוקה) ליתר ביטחון, אבל השאלה היא האם יש באמת תוכנית קונקרטית. העובדות שתומכות בתשובה חיובית באות בעיקר מהצהרות של פוליטיקאים ישראלים (בעד ונגד). ברור שההצהרות האלה תואמות לחלוטין לאינטרסים הפוליטיים של אותם פוליטיקאים (משני הצדדים) ובאותו זמן ברור שהתקפה אמיתית מנוגדת לחלוטין לאינטרסים של אותם פוליטיקאים (שוב, משני הצדדים, גם במקרה של הצלחה וגם במקרה של כשלון, ע"ע סעיף 6). לכן לא ברור לי כמה קיומן של ההצהרות הוא עובדה תומכת בתשובה חיובית. בהתחשב בעובדה שההצהרות האלה תמיד שמות את המלחמה באופק של שנה (שנעה כבר כמה שנים), אני בספק כמה אפשר לקחת אותם ברצינות.

אחד הדברים המעניינים בראיון של ארי שביט עם: "מקבל ההחלטות" היא העובדה ששמו של אותו "מקבל החלטות" לא מופיע ובו בזמן התיאורים של "מקבל ההחלטות" לא משאירים יותר מידי סימני שאלה מיהו אותו "מקבל החלטות" ומהו תפקידו. ברור גם שאם מקבל ההחלטות היה רוצה להתראיין בשמו, שביט היה מפרסם את השם, ואם הוא לא היה רוצה להזדהות, שביט לא היה בוחר לפרסם כל כך הרבה רמזים לגבי זהותו. ז"א הבחירה להזדהות ולא לכתוב את השם המפורש היא בחירה מודעת של אותו "מקבל החלטות". אי אפשר לבטל את האפשרות שאותו "מקבל החלטות" קיבל החלטה שלא לאיים בשמו על מנת שלא להחשף כמי שמאיים איומים רייקים כשיתברר שזה הכל.

3. בהנחה שהתשובה ל(1) חיובית, האם איראן תשתמש בנשק גרעיני נגד ישראל. שוב, לא ברור לי. ברור שאיראן לא תהיה הדקטטורה הראשונה עם נשק גרעיני, איראן לא תהיה המדינה הלא שפויה הראשונה עם נשק גרעיני, לפי מקורות זרים איראן גם לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון. מצד אחד כדאי לזכור שגם ברה"מ, גם פקיסטאן וגם צפון קוריאה לא השתמשו בנשק גרעיני. מצד שני, אירן הוכיחה שאין לה יותר מידי בעיות אתיות כבר כמה פעמים. מצד אחד, אין לאיראן אינטרס אמיתי להפציץ את ישראל, מצד שני גם לא היה לה גם אינטרס אמיתי להפציץ את בואנוס איירס. מצד אחד לישראל יש, לפי מקורות זרים, אפשרות להגיב לכל התקפה איראנים, מצד שני, לא ברור כמה ההנהגה האיראנית באמת מפחדת מהמוות, וכמה ההנהגה האיראנית תאמין שהנהגה הישראלית לא תמצמץ. מצד אחד בישראל יש 20% ערבים וכמה מקומות קדושים למוסלמים, מצד שני, בעיראק היו הרבה יותר ערבים.

4. האם פצצה גרעינית איראנית לא משומשת תשנה את המצב האסטרטגי במזרח התיכון? בוודאי. איך היא תשנה אותו? קשה לדעת. לפי מקורות זרים יש לישראל פצצה גרעינית כבר כמה שבועות, מצד אחד, זה לא הפריע לכמה מדינות וארגונים  לתקוף את ישראל באותה תקופה, מצד שני, אף מדינה שכנה לא הצליחה לפתח נשק גרעיני (למיטב ידיעתי, עד היום). אי אפשר לבטל את האפשרות שטורקיה, סעודיה או מצרים ינסו לפתח נשק גרעיני אחרי שהאיראנים יצליחו, מצד שני, יהיה מטופש להניח שכשלון איראני (או חוסר נסיון איראני) ימנע מהם לנסות, הרי אם אנחנו אמורים לקנות את זה שאיראן מנסה אחרי כשלון עיראקי וסורי, למה שנשתכנע שכשלון איראני ימנע מהם לנסות?

5. האם ישראל נמצאת בסכנה קיומית? כאן דווקאהתשובה ברורה יותר מהשאלה. ז"א, אולי קודם כל כדאי להזכיר שסכנה קיומית זה סכנה לקיום, ז"א השאלה היא לא: "האם יש סכנה שהרבה ישראלים ימותו?", או: "האם יש סכנה שהרבה ישראלים יפסידו הרבה כסף?". כדאי גם להסביר מתי אנחנו אומרים על מדינה שהיא "לא קיימת" יותר. ז"א מדינה היא, למשל, גוף כלכלי. אבל אם הגוף הכלכלי יחדל להתקיים, למשל לפשוט רגל, אז זה באסה לנושים שלו, ובטח באסה גם לצרכנים-אזרחים, וזאת בהחלט סכנה קיימת, אבל נראה לי שלא זאת ה"סכנה הקיומית" שכל הזמן מדברים עליה. גם אם המדינה כגוף משפטי יחדל להתקיים, זה עלול להיות לא נעים, אבל גם זה לא נראה לי כסכנה הקיומית ממנה כל כך מפחידים אותנו. המדינה היא, כמובן, גם גוף מדיני, אבל בוודאי שאם הגוף המדיני יחדל להתקיים, ז"א אם המדינה נתנה את מדיניותה, זה לא סכנה קיומית אמיתית (אחרת, מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית בכל מערכת בחירות, הצבעת אי אמון או ראש ממשלה שמשנה את דעתו), שינוי המדיניות יכול להיות, אמנם, לרעה, אבל הוא יכול להיות גם לטובה, ככה שזאת אמנם סכנה קיימת, אבל לא ברור אם זאת באמת "סכנה" ולא סתם אפשרות. המדינה עלולה גם להפסיק להתקיים כגוף בין לאומי, כמו שקרה (למשל) לרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, אבל זה באמת סכנה רק אם כחלק מחדלון הקיום תהיה הרעה בחיי האזרחים. מדיון ישן על הנושא באייל הגעתי למקנה שה"סכנה הקיומית" היא בעיקר דחליל שמנסה (בהצלחה) לפרוט על הפחד הישראלי משואה שניה. לא שאין סכנות לאזרחי ישראל, אמיתיות וסבירות, רק שככל שהן יותר קיומיות ככה הן פחות סבירות. כזכור, מאז 1938 עברו 5 שנים ו-1939 (שלא לדבר על 1940) לא הגיעה.

6. מה האינטרס של כל השחקנים? אני חושב שהאינטרס הפוליטי של הפוליטיקאים הישראלים (משני הצדדים) די ברור, התומכים מנסים לנצל את הפחד הישראלי מהשמדה ולהמציא את האוייב המושלם במקום להלחם על בעיות אמיתיות במדינת ישראל הישראלית, המתנגדים מנסים לנצל את השאיפה הישראלית לשלום במקום להלחם על בעיות אמיתיות במדינת ישראל. לכן ברור שאחרי המלחמה, בלי קשר לתוצאות שלה, הסיבה הזאת תעלם. (מצד שני, יש גבול לכמה זמן אפשר להעמיד פנים בלי שיעלו עליך בלי שתשכח שאתה מעמיד פנים). לדעתי, גם האיטרס של אובאמה ורומני די ברור, אובאמה רוצה כהונה שניה, ומלחמה במזרח התיכון לא תעזור לו בזה (בלי קשר לתוצאה), רומני רוצה למנוע מאובאמה את הכהונה השניה.