כמה מחשבות בעקבות ילדי עזה.

בעזה יש משבר הומניטרי. לא מדובר בסתם הצגה, מדובר במשבר אמיתי. גם בלי להכנס לשאלת האשמה נראה לי די ברור שהמשבר הזה יתפוצץ מתישהו. התקווה הישראלית שהוא יתפוצץ בפנים של החמאס או ממשלת מצרים היא פשוט לא סבירה. קשה להבין מה בדיוק התוכנית הישראלית לגבי עזה, איך ישראל חושבת לשפר את המצב, מה ישראל עושה על מנת לשפר את איכות חייהם של תושבי עזה, או אפילו על מנת להוריד את מפלס השנאה והאלימות בעזה. לא ברור כמה זמן ישראל חושבת שהעולם ימשיך להתעלם מהעובדות, וכמה זמן שלטון החמאס ימשיך לחמש אנשים רעבים וחסרי תקווה בלי שהוא יפגע באף ישראלי.

אי אפשר בשום צורה שהיא להצדיק את המשך שלטון החמאס על עזה. מדובר בשלטון שמזיק לישראלים, למצרים ובעיקר לעזתים. שלטון שיכול למצוא משאבים לשלוח סוחר נשק לדובאי אבל לא להדפיס דרכון לתינוק גוסס הוא שלטון שאין שום הצדקה לקיומו. נטילת הריבונות מהכנופיה הזאת היא אינטרס של כל אוהב אדם, וחובה מוסרית של כל אדם בעל מודעות הומניטרית. נראה שהמלחמה האחרונה של ישראל בעזה רק חיזקה את המשך שלטון החמאס. לא ברור אם זה חלק מתוכנית מתוחכמת של הגאונים הצבאיים שלנו, או שזה סתם חוסר מחשבה קדימה, אבל די ברור היום שהמבצע הזה הסתיים בצורה שמנוגדת לאינטרסים הישראלים.

המעשים שישראל עשתה, לפי איך שהם תוארו בסרט, הם פשע נגד האנושות. המחשבה שפקידים במדים נשלחו על ידי והרגו באזרחים כשהם מרימים ידיים היא בלתי נסבלת. המאבק של צה”ל בכל נסיון לחקירה אובייקטיבית, העובדה שעד היום לא ניתן בפומבי שום עדות שמפריכה את האשמות האלה והעובדה שאף מפקד בכיר (או אפילו זוטר) לא הורשע (או אפילו הועמד לדין פלילי) אומרת דרשני. מדובר במצב לא סביר, מצב שהופך כל אחד ואחת מאיתנו לשותפים לדבר עבירה. כל התירוצים בעולם, ואלוהים יודע שיש לנו הרבה, לא יכולים לתרץ מעשים כאלה. הגיע הזמן שהציבור בישראל ידרוש דין וחשבון מפקידיו כשהם דורסים בשמו את כללי המוסר הסביר (ולא רק כשזה מתאים למחנה פוליטי כזה או אחר).

אחד הדברים שאפיינו את התנועה הציונית (אני מדבר על המקורית, זאת שהקימה מדינה, לא זאת שממציאה אנטישמים) היתה התקווה. לא רק השיר, אלא בעיקר המחשבה שהעתיד יכול להיות טוב - שאפשר לפעול ולשפר את העתיד - שיש על מה לחלום ואפשר לממש את החלום. היהודים, כדאי לזכור, היו במשבר הפיזי הגדול ביותר שאומה ידעה במאה העשרים. להבדיל, הפוליטיקה בישראל בעשור האחרון מאופיינת על ידי בכיינות. מהשמאל הקיצוני, דרך השמאל המתון, המרכז, הימין המתון ועד לימין הקיצוני (טוב, בעצם, חוץ מהימין הממש קיצוני). כולם בכיינים. אף אחד לא מקווה לשום דבר, כולם רק מאשימים את האחרים. אף אחד לא פועל לשנות את המצב, מקסימום מפגינים קצת, וממשיכים להאשים את האחרים (האשכנזים, הציונים, הימניים, החילונים, הדתיים, התל-אביבים, הירושלמים, האנטישמים, הלאומנים, הגויים, האמריקאים, הערבים…). אף אחד לא מציע תוכנית פעולה אופרטיבית, כולם רק מבטלים את ההצעות (הלא קיימות, כאמור. מה שעושה את מלאכת הביטול לכל כך קלה. מה יותר קל מלהאבק בדחליל?) של האחרים. אף אחד לא בודק את עצמו, כולם רק מספקים תירוצים. המבט בילדי עזה, וגרוע מזה, במבוגרים שאמורים לחנך אותם, מציב מולנו מראה אכזרית. כמה שקשה להאמין, יש בכיינים גדולים מאיתנו. אף אחד לא שואל שם: “איך אני יכול לשפר את המצב”. אף אחד לא מעיר: “ובכל זאת, אולי יש תקווה, אם רק ננסה…”. העתיד היחידי שהמבוגרים מציבים מול הילדים הוא עתיד של מוות. אלימות, שנאה, אכזריות ומוות. והילדים האלה יהיו המבוגרים עוד עשור. איך הם יחנכו את הילדים שלהם? כמה מהם ינסו להרוג אנשים וכמה מהם ינסו לבנות משהו?

כשאדם לוקח משהו של מישהו אחר, זה גניבה, כששניהם משרתים בצה”ל זה “השלמת ציוד“.

כשאדם אומר קקי ופיפי בפומבי זה גסות רוח, כשהוא עושה את זה על במת התיאטרון זה “תרבות“.

כשאדם בוגר נוטל את חייה של ילדה קטנה זה פשע מתועב, כשהאדם הוא ערבי והילדה יהודיה, זה “מאבק“.

כשאדם מפציץ בניין על יושביו התמימים זה רצח המוני, כשהמפציץ לובש מדים זה “חיסול“.

כשחוקרים משתמשים באלימות על מנת להוציא מידע מעציר זה עינויים, כשהחוקרים הם אנשי שב”כ והעציר הוא ערבי זה “לחץ פיזי מתון“.
כשמחיבים אנשים לקיים מצוות דת שהם לא מאמינים בהם זה כפיה דתית, כשהדת היא יהודית זה “חקיקה סוציאלית“.

כשאנשים משקיעים שלוש שנים מחייהם בסיוד עצים זה טמטום, כשהם עושים את זה תוך כדי לבישת מדים ועמידה במסדרים זה “תרומה למדינה“.

כשמדינה משקרת לאזרחיה על מנת לקדם את מדיניותה פסולה זה תעמולה, כשהמדינה היא ישראל זה “הסברה“.

כשאדם מפריד בין אם לילדיה זה אכזרי, כשהאדם הוא פקיד מדינה זה “שמירת חוק“.

כשחוק מפלה יהודים לרעה זה גזענות, כשהוא מפלה אותם לטובה “זה לא גזעני. זה לאומי”.

 כולם רוצים לחיות בדמוקרטיה. אפילו המדינה הכי פחות דמוקרטית בעולם קוראת לעצמה “רפובליקה דמוקרטית עממית”. הבעיה היא שבשביל דמוקרטיה צריך לתת לאנשים חירות, וחירות, להבדיל מדמוקרטיה, היא מצרך הרבה פחות מבוקש. בכל מה שנוגע לחירות אפשר לחלק את המין האנושי לארבע:

• האנשים שמוכנים להאבק לחירותם ולא מעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.
• האנשים שמוכנים להאבק לחירותם ומעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.
• האנשים שלא מוכנים להאבק לחירותם ולא מעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.
• האנשים שלא מוכנים להאבק לחירותם ומעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.

בשביל שחברה תקיים דמוקרטיה היא צריכה שהאנשים מהסוג הראשון יהיו רבים וחזקים משאר האנשים (זה תנאי הכרחי, לא מספיק). מתברר שמספר בני האדם מהסוג הראשון נמוך למדי. מעניין לציין שיש חברות שבהם התנאי הזה כן מתקיים, ורובן באמת דמוקרטיות, ויש מדינות בהן התנאי הזה לא מתקיים, והן כצפוי לא דמוקרטיות. אפשר היה לצפות שרק התצפית הזאת תשכנע את האנשים שרוצים בדמוקרטיה לאהוב את החירות, אבל לצערינו זה לא קורה. מה גורם לחברות מסויימות לאמץ את החירות, ולחברות אחרות לשלול אותה על הסף? מה גורם לאנשים מסויימים להיות כל כך אדישים לחירותם שלהם עצמם ולחירותם של אחרים?

בשביל לענות על השאלות האלה אפשר לבדוק את החברות שהצליחו לייצר דמוקרטיה. אם נבדוק מה מבדיל אותן ממדינות אחרות נוכל אולי לכתוב כמה כללים פשוטים של “עשה” ו”על תעשה” שדיקטטור שרוצה (כמו כולם) להפוך את מדינתו לדמוקרטיה יוכל לאמץ וכך להפוך את מדינתו לדמוקרטיה.בשביל לעשות את זה צריך קודם כל להחליט איזה מדינות הן דמוקרטיות מוצלחות ואיזה לא. למזלנו, האקונומיסט עשה את זה בשבילינו. רשימת הדמוקרטיות קצרה להפליא, 30 מדינות:  שוודיה, נורווגיה, איסלנד, הולנד, דנמרק, פינלנד, ניו זילנד, שוויץ, לוקסנבורג, אוסטרליה, קנדה, אירלנד, גרמניה, אוסטריה, ספרד, מאלטה , יפן, ארה”ב, צ’כיה, בלגיה, הממלכה המאוחדת, יוון (מעניין אם היא תשאר ברשימה), אורוגוואי, צרפת, פורטוגל, מאוריציוס, קוסטה ריקה, דרום קוריאה, איטליה וסלובניה. סה”כ יש לנו קצת פחות ממליארד אנשים (מתוך כמעט 7 בעולם). ומכאן אפשר לגזור כמה כללים פשוטים:

• לפי עשרת השפות הפופולריות מספר דוברי האנגלית קטן באופן די משמעותי ממספר התושבים במדינות דמוקרטיות דוברות אנגלית (ארה”ב, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, הממלכה המאוחדת, אירלנד ומאוריציוס). לכן, הכלל הראשון הוא: אלץ את תושביך לדבר באנגלית. במידה ואי אפשר למלא את הכלל הזה, עבור ליפנית (עם מספר כמעט זהה של דוברים וחיים במדינות דמוקרטיות). עדיפות שלישית היא הגרמנית שהיא שפה פופולרית שכמעט כל דובריה חיים במדינות דמוקרטיות.
• ממיקומן הגיאוגרפי של הדמוקרטיות השונות אפשר להסיק את הכלל השני: התרחק מקו המשווה. למעשה, המדינה הדמוקרטית היחידה שמרכזה נמצא בין קו המשווה לקו ה-35 מעלות (צפונה) היא קוסטה ריקה (על 4 מליון תושביה), והמדינה הדמוקרטית היחידה שמרכזה נמצא בין קו המשווה לקו ה-25 מעלות (דרומה) היא מאוריציוס. אגב, אם אתה כבר מעביר את המיקום של המדינה שלך, כדאי לך להתמקד בצפון מערב אירופה או צפון אמריקה. בכל מקרה, על תתקרב לאפריקה, מרכז אסיה או המזרח התיכון.
• כשבודקים את מבנה הגילאים של המדינות השונות מקבלים את הכלל השלישי: הפטר מהילדים. הפלות, אמצעי מניעה, ייצוא לשחקנים הוליוודים, קניבליזם, הפרדה מוחלטת בין המינים, מיסוי על מבחנות… כל האמצעים כשרים.
• בדיקה קצרה תגלה לנו שבראש הדמוקרטיות עומד מספר חריג של נשים: המלכה ביאטריס, מרגרט השניה, טריה הלונן, אליזבט השניה, דוריס לות’ארד, מארי מקאליס, אנגלה מארקל ולאורה צ’ינצ’ייה.לכן, הכלל הרביעי הוא: המלך מלכה או נשיאה. במידה ואתה זכר, מנה את האישה לתפקיד סימלי בלבד (כמו מרבית הנשים ברשימה) כך שהיא לא תפריע לך בדמוקרטיזציה של מדינתך.
• עיון בהיסטוריה של 30 המדינות שלנו תגלה לנו שיותר ממחציתן היו תחת שלטון נאצי (ישיר או עקיף) במהלך מלחמת העולם השניה. ומכאן נגזור את הכלל החמישי: הכבש על ידי היטלר. אם אתה רואה איזה היטלר בסביבה, דאג שהוא ישתלט לך על המדינה או יכבוש אותה. על תתן להזדמנות הזאת לעבור לידך.
• בדיקה ברשימת המדינות לפי צריכת אנרגיה לאדם תביא לכלל האחרון: בזבז אנרגיה. אם לא הצלחת לעבור לצפון אירופה הפעל מזגנים, אם הצלחת, הפעל חימום. כנראה שבלי זה לעולם לא תוכל להפוך את מדינתך האהובה לדמוקרטיה…

זהו, שישה כללים פשוטים שבוודאי יעזרו לכל דיקטטור להפוך את מדינתו לדמוקרטיה יציבה.

איזה מנוולים הגברים, מאלצים את הנשים להשתחרר…

אפשר ללמוד מההתבטאות האחרונה של דן חלוץ על שני דברים. הראשון הוא טעות שלי, והשני הוא מה שנראה לי כחוסר הבנה שלו.
נתחיל מהטעות שלי. עד היום חשבתי שכשמדברים על מטרת מדיניות החיסולים כ”התרעה” מתכוונים להגיד שאנשים דומים למחוסל יראו את מה שקרה לו וירתעו מלבצע פשעים חמורים כמוהו. אמנם הרעיון הזה מגוחך, ולכן ביקרתי את מדיניות החיסולים, אבל מתברר שזאת בכלל לא המטרה של המחסלים. לפחות לא לפי מר חלוץ. לפי חלוץ ההרתעה פירושה ש”כל אחד מהסוג של איש חמאס הזה מבחוח, שהלך לעולמו, יחשוב פעמיים והרבה פעמים לפני שהוא מזמין כרטיס טיסה באינטרנט ולפני שהוא נוסע” ז”א הרציחות, ההברחות, הטילים, האלימות… כל זה כנראה לא ממש מפריע למחסלים. מה שמפריע להם זה הזמנת כרטיסי טיסה באינטרנט. ומטרת מדיניות החיסולים היא לא לעזור במשהו לאזרחי ישראל (מלבד אלה שיש להם סוכנויות נסיעות), אלא לפגוע באתרי האינטרנט שמוכרים כרטיסי טיסה?! בכל מקרה, טעיתי, ומעכשיו אני אנסה לזכור מה זה “הרתעה”.

ולגבי חוסר ההבנה (לכאורה) של חלוץ. “אני מאוד תומך במה שנאט”ו עושים באפגניסטן. מצד שני, רק אתמול היו שם 27 אזרחים הרוגים. לדאבוננו, כשאצלנו דבר כזה קורה, זה יוצא בכל הכותרות בעולם במשך חודשים, וכשזה קורה אצל אחרים זה אחרת. אני לא חלילה מתיר את דמם של אזרחים חפים מפשע, אבל צריך להבין שקורות טעויות”. יש כל מיני צורות של טעויות: כשאני נוסע באוטו ובטעות עולה על במפר, זה טעות. גם כשאני נוסע באוטו ובטעות עולה על ילד זה טעות. ובכל זאת, לפחות אצלי, יש הבדל מסויים בין הטעות הראשונה לשניה. אחרי שקוראת טעות מהסוג הראשון אני מרגיש מכה קלה באוטו. כעבור שניה זה עובר. אחרי שקוראת טעות מהסוג השני אני מרגיש (אני מניח) חרטה, צער, אשמה, חמלה, אמפטיה, ייסורי מצפון… כל מיני רגשות אנושיים כאלה שלא עוברים לא אחרי שניה ולא אחרי שבוע. כשמנהיגי נאט”ו גורמים בטעות להרג של אזרחים הם מרגישים (או לפחות מתנהגים כאילו הם מרגישים) רגשות אנושיים. חלוץ, לעומתם, מרגיש “אני מרגיש מכה קלה באווירון, כתוצאה משחרור הפצצה. כעבור שנייה זה עובר, וזה הכל. זה מה שאני מרגיש“. על פניו, אנחנו, בני האדם, לא הרבה יותר מבמפרים בעיניו של חלוץ, והדבר היחיד שכנראה באמת מרתיע אדם כזה זה שהוא לא יוכל להזמין כרטיסי טיסה באינטרנט, ושתיק המניות שלו יפול. אזרחים מתים? פיגועים? טילים? מכות קלות באווירון. חלוץ, וכנראה שהוא מייצג את מנהיגי מערכת הביטחון שלנו, לא מסוגל להבין את ההבדל, ולא מסוגל לראות את הסיבה שבגללה כל מיני “יפי נפש” מבקרים אותו ולא מבקרים את נאט”ו.

כשאורבאן השמיני התמנה לאפיפיור הוא הזמין את גליליאו  שיסביר לא על התפיסה ההליוסנטרית. זה היה הנסיון הראשון של הכנסיה הקתולית להתמודד עם הגישה ההלוסנטרית שהלכה וצברה פופולריות מאז קופרניקוס. בהמשך, כידוע, פרסם גליליאו את הספר שלו, האינקוויזיציה לא ממש התלהבה, גליליאו נכנס למאסר והספר של קופרניקוס לרשימת הספרים האסורים. מצד שני, כשלותר שמע על על הרעיון של קופרניקוס הוא אמר (תרגום שלי מהתרגום לאנגלית):

“…הטיפש רוצה להפוך את כל אמנות האסטרונומיה; אך ספרי הקודש מלמדים אותנו שיהושוע ציווה על השמש לעמוד, ולא על כדור הארץ”.

ז”א, להבדיל מהגישה הקתולית, גישה של דיאלוג (שכלל, חוץ מהדברים שהיינו מצפים להם, גם: עינויים, הריג, צנזורה והחרמה ועוד כל מיני דברים שמאפיינים ארגונים חשוכים) הגישה הפרוטסטנטית היתה שונה לחלוטין. מבחינת לותר (וקלווין) אין בכלל טעם לבדוק את העובדות או להתווכח עם המדענים, אם כתוב בספרי הקודם שהארץ לא נעה, אז היא לא נעה. נקודה.

היום קשה למצוא פרוטסטנטי (או אדם חושב) שלא מאמין שכדור הארץ נע. בכל זאת, יש תמונות, יש לווינים, יש מטוסים.. לא חסרות ראיות. הנקודה היא שהקתוליות היא דת עם ממסד תיאולוגי, הממסד התיאולוגי הקתולי קיבל את הגישה ההלוסנטרית בסופו של דבר. לפרוטסטנטי אין ממסד תיאולוגי, כל אדם צריך להבין את כתבי הקודש ולפרשם לבדו. בגלל זה היה דגש כל כך רחב בעולם הפרוטסטנטי על תרגום התנ”ך. בזמן שממסד תיאולוגי יכול לתת פרשנויות מורכבות, פרשנות אישית נצמדת באופן טבעי לפשט של הטקסט. לכן בזמן שקתולים כמו קלווין וגליליאו ניסו להסביר איך הגישה ההלוסנטרית מתיישבת עם כתבי הקודש, מדענים בעולם הפרוטסטנטי כמעט התעלמו מבעיות תיאולוגיות, ובזמן שהממסד הקתולי ניסה להתמודד עם סתירות בין הקונצנזוס המדעי לתיאולוגיה, הממסד הפרוטסטנטי פשוט התעלם מהן ונצמד לפשט.

ברוב אירופה הצליחו השליטים למסד את הדת הפרוטסטנטית ולהפוך אותה לכלי לשלטון. ברגע שהמנהיג הדתי כפוף למלך, הוא ייקבל את התפיסה המדעית שטובה למלך, ואיזה מלך לא ירצה שהעם שלו יעמוד בחזית המחקר? לכמה מלכים באמת איכפת מדברי הימים, יהושוע או תהילים? אבל, ההגירה לצפון אמריקה מאנגליה הביאה איתה פרוטסטנטים שלא קיבלו את הרעיון של מלך בראש הכנסיה. זה חלק גדול מהבסיס  האנושי עליו בנויה ארצות הברית של היום, ולכן לא פלא שמרכזה של הכנסיה האוונגאליסטית הוא ברצות הברית, ולא פלא שרוב ההתנגדות התיאולוגית למחקר מדעי בא משם.
הרעיון הפרוטסטנטי הוא רעיון  די חדש. היהדות, מאז הנצחון של הרבנים על הצדוקים והקראים, היא באופן מסורתי דת עם ממסד פרשני די חזק. יהודים שבחרו להתייחס לפשט ולהתעלם מהקונצנזוס הפרשני ומהמורכבות של החיים בסתירה בין המציאות לבין הכתוב בכתבי הקודש מצאו את עצמם בבעיה. בזמן שהיהודים לא היו ממש מעורבים במהפכה ההלוסנטרית, הרי שאחריה הבחירה באפשרות הפרוטסטנטית היא פשוט מגוחכת. לכן דווקא ההתבטאות של גבי אביטל:

“מכיוון שכאשר התורה שלך מתבססת על תורת ההתפתחות של דרווין והנגזרות שלה, אתה מתבסס על יסודות לא-אמוניים, כלומר, אין אלוהים, יש משהו מקדם, והיו התפתחויות כאלה ואחרות אקראיות, שהביאו אל היצור שהוא נזר הבריאה - שזה האדם… כדור הארץ לא הולך להיות מושמד. הקב”ה הבטיח לנו”.

מדגימה, לדעתי, אמריקניזציה ואימוץ של דעות אוונגליסטיות על ידי גורמים מסויימים בישראל. גם כאן, הבחירה להעדיף את הפשט של הטקסט ואת הפרשנות האישית שלו על פני המחקר המדעי. הבחירה שלא לקיים דיאלוג (וראוי להבהיר, אין שום דבר רע בלהטיל ספק, רק ש”אלוהים הבטיח” זה לא הטלת ספק) ופשוט לבטל את מה שלא מתאים לדעה המוקדמת מזכירה לי את לותר מלמעלה יותר מכל דבר אחר.

לפעמים צריך להגיד גם את המובן מאליו. מדיניות החיסולים של ישראל היא מדיניות כושלת. לא מדובר רק בפעולה כושלת אחת או שתיים, מדובר במדיניות שכל כולה כשלון, ושלא יכולה שלא להכשל. ההגיון של מפעילי המדיניות הזאת מתפוצץ להם (ולנו) פעם אחרי פעם בפרצוף. למעשה קשה להגדיר אותה כמשהו אחר מאשר חוסר מחשבה קדימה. לא מדובר רק בגניבה ההשערוריתית (לכאורה) של זהויות אזרחי המדינה (דבר שבפני עצמו צריך להיות עילה לא רק לפיטורים אלא גם למשפט פלילי בכל מדינה שזוכרת מי הוא הציבור ומי הם משרתיו), לא רק בזיוף דרכונים של מדינות ידידותיות (לכאורה) בניגוד להבטחות מפורשות של מנהיגי המדינה ולא רק בהפרת האמון (לכאורה) בין פקיד הגבולות לנכנס לארץ. מדובר בכשלון גם ברמה המוסרית, גם בהפרת של עקרונות הצדק הבסיסיים ביותר וגם בפעולות שלא מסייעות בדבר למטרתן המוצהרת, לא לניטרול רוצחים ולא להתרעה של רוצחים עתידיים.

מוסרית - מדינות לא אמורות לשלול את חייו של אף אדם. מדינות קיימות על מנת לשמור על זכויותיהם המולדות של בני האדם, והזכות הבסיסית מכולן היא הזכות לחיים. מדינה שהורגת בני אדם אחרים היא מדינה שמועלת בתפקידה. אמנם לפעולות של מדינות יכולות להיות השלכות על חייהם של אנשים (כמו, נגיד, במלחמה), אבל זה ממש לא אותו הדבר.

מבחינת הצדק - כשמדינה שוללת את זכויותיו של אדם היא אמורה לעשות את זה אחרי משפט פומבי בו הוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר ובו היתה לאדם את היכולת לענות למאשימיו. את ההחלטה לא מקבלים פקידי ממשלה אלא שופטים בלתי תלויים. זה - משפט צודק - הוא הבסיס של הדמוקרטיה. וכל שלב בשלבים האלה חשוב ועקרוני. אני לא רוצה לחיות במדינה שפקידיה יכולים להחליט להרוג אותי או לשלול את חירותי על סמך מודיעין מפוקפק או על סמך נוחות פוליטית. לבחירה הזאת יש מחיר ברור, “אנשים רעים” יחיו ללא עונש. ובאמת בדמוקרטיות “אנשים רעים”, פושעים ומנוולים, חיים את חייהם ללא עונש. לרוב אפילו חיים טובים. זה מחיר החיים בחברה חופשית, ולמי שלא רוצה לשלם אותו, הייתי מזכיר שבדקטטורה לא רק שה”רעים” לא משלמים על רשעותם, אלא שהם לרוב השליטים שמחליטים על העונשים לשאר.

לגבי ניטרול המחוסל - חיסולו של מחמוד אל-מבחוח, למשל, באמת ניטרל אותו. אל-מבחוח רצח את סעדון וסספורטס (שניהם היו חיילים, אגב) כשהיה בן 29, ונרצח בגיל 50. אין ספק שרוצח בגיל 50 הוא הסכנה הגדולה ביותר לכוחות הביטחון הישראלים, ושעשרות הדולרים (וניטרולם של 11 סוכני מוסד פעילים, לכאורה) שנשפכו על חיסולו של מחבל זקן מסייע בביטחונו של כל ישראלי באשר הוא. בשנים האחרונות עסק אל-מבחוח בהברחת נשק ומחבלים , אין ספק שהחמאס יתקשה במציאת מבריחים אחרים.
לגבי ההתרעה - האמנם רוצחים עתידיים מפחדים מחיסולים ישראלים? האם אנחנו רואים מגמה של פחות ופחות נסיונות רצח של ישראלים במהלך השנים? גם כשהטרור הפלשתיני הונע מאידיאולוגיות רציונליות לכאורה (כמו לאומנות וקומניזם), לא היתה שום ירידה בטרור, ואי אפשר היה להגיד שהפלשתינאים מפחדים או פחדו לעסוק בטרור ובפשע. אם כבר, המגמה הברורה היא הפוכה, הטרור לא רק שלא ירד, אלא עלה. והיום, כשהאידיאולוגיה העיקרית שמניע את הטרור היא דתית, כשטרוריסטים רוצים למות על מנת לקבל את הענבים שלהם (מעניין אם יש כאן סיבתיות), אז ברור שהחיסולים לא באמת ירתיעו את הרוצחים העתידיים. והעובדות, כמובן, מתיישבות עם ההגיון הפשוט.

שואל איתי לנסברג בהתממות מטופשת, מה היו עושים הבריטים אם היה מדובר בסרג’נטים בריטים. כי, כידוע לכל, הבריטים דאגו לחסל את כל השותפים לרציחתם של מרווין פייס וקליפורד מרטין. ובכל זאת, ברצינות, ישראל היא לא המדינה הראשונה בעולם שנתקלת בטרור ובפשע. מדינות הגונות מביאות את הפושעים למשפט. רק הישראלים מרשים לעצמם להתעלם מההגיון והצדק, לקרוץ אחד לשני, ואחר כך להתפלא ששאר העולם לא קונה את הקריצות האלה.

גארי בולטון הוא בחור בריטי בעל חזון. הוא החליט שהוא יהיה האדם שיחסוך למין האנושי את הצורך לעמוד בבדיקות בטחוניות. כל מה שצריך, חשב לעצמו בולטון (מן הסתם), זה משהו שיבדוק אם האנשים סוחבים איתם חומרים אסורים בלי לפתוח להם את התיקים. אמנם טכנולוגיה כזאת לא ממש מעשית, אבל אנשי חזון כמו בולטון לא נותנים לבעיות טכניות פעוטות כאלה להפריע להם לממש את חזונם הגדול. ההמצאה של בולטון היא מאד פשוטה. קופסת פלסטיק ריקה עם קלף (מזכיר משהו?) ואנטנה. בהתחלה הוא קרא למכשיר שלו MOLE וניסה למכור אותו לממשל האמריקאי. הממשל האמריקאי בדק את הגלאי וזרק את בולטון מכל המדרגות. הפתרון של בולטון היה מבריק, במקום לשפר את המוצר, לשנות את השם שלו (היום קוראים לו GT200) ולמכור אותו למדינות אחרות.תאילנד, ממשלת תאילנד, שילמה 21 מליון דולרים למזוזות כאלה. מקסיקו, הודו, ירדן, סין ולבנון הצטרפו למסיבה. גם חברות פרטיות, בתי מלון בפיליפינים ובדובאי. במרכז אפריקה משתמשים במזוזה לגלות שנהבים מוברחים. אפילו העיראקים והאפגנים (שנמצאים תחת שלטון אמריקאי) משתמשים בזה. לפחות השתמשו עד שהאמריקאים (והבריטים) שמו לב.

האמת, הסיפור הזה נשמע מגוחך מלהיות אמיתי, ואם לא היו מתים שם איזה כמה אנשים, זה היה מצחיק. אחרי הכל, לא מדובר כאן על תרמית מתוחכמת במיוחד, קל מאד לבדוק אותה, וקשה להאמין שהכסף הזה לא התגלגל בחלקו לכיסם של כמה מפקידי הממשלות השונות. אבל בכל זאת, יש מקום לשאול שאלה אחרת. למה כל כך הרבה גופים לא בדקו את מה שהם קנו. איך זה שמישהו יכול למכור קופסא ריקה (סליחה, קופסא עם קלף ואנטנה) במליוני דולרים. ולא מדובר רק בבולטון, חבר שלו, ג’ים מק’קורמיק נעצר לא מזמן על תרמית זהה. נראה לי שהתרגלנו לראות את הממשלות שלנו מממנות רמאים. התרגלנו למצוא בעיתונים מדור אסטרולוגיה ומדור לקורא בקפה (וזה מחלחל גם לחלקים אחרים בעיתון). התרגלנו שפקידים שלא מסוגלים להבדיל בין עובדה לדמיון מקבלים קידום. דווקא היום, כשכל כך קל לבדוק את העובדות (יחסית לעבר) נראה לי שיותר ויותר אנשים בוחרים במודע להתעלם מהחלק הזה, ולפעול לפי שמועות, ניחושים ואינטואיציות.

קצת רקע כללי (שאמור להיות מובן מאליו). סעיף 5 בחוק יסוד: הכנסת קובע חד משמעית ש:”כל אזרח ישראלי בן שמונה עשרה שנה ומעלה זכאי לבחור לכנסת אם בית משפט לא שלל ממנו זכות זו על פי חוק”. עד כמה שאני יודע, בית המשפט הישראלי לא מרבה לשלול את הזכות הזאת מאזרחי ישראל (למעשה, אני לא זוכר מתי בית המשפט כן פסל את הזכות הזאת). חוק הבחירות לכנסת מגדיר את הפרוטוקול בעזרתו מתבצעת הבחירה. לפני הבחירות מכינה הממשלה את “פנקס הבוחרים” שמכיל את כל האנשים שזכאים לבחור ואת כתובתם. ועדת הבחירות מחלקת את האזרחים לקלפיות באופן שכל אזרח יהיה מצומד לקלפי שקרובה למקום מגוריו. וביום הבחירות כל אזרח זכאי להתייצב בקלפי אליה הוא מצומד ולהצביע. לא כל האזרחים נמצאים בביתם ביום הבחירות, חלקם נמצאים בים, חלקם מאושפזים, חלקם אסורים, חלקם חיילים על משמרתם, חלקם נמצאים בשליחות המדינה בחו”ל… לכן החליט המחוקק להוסיף פרוטוקול נוסף להצבעה ב”מעטפות כפולות” לאותם יוצאי דופן. האזרחים שמתגוררים בחו”ל ואינם שליחי המדינה (או הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית העולמית או הקרן הקיימת לישראל או קרן היסוד) כמו האזרחים שנמצאים בישראל ורחוקים מביתם צריכים לסוע לקלפי המצומד להם על מנת לממש את זכות ההצבעה.בהסכם הקואליציוני בין ישראל ביתנו לליכוד הוסכם ש:

“הממשלה תגבש הצעת חוק ממשלתית שתאפשר הצבעה של ישראלים השוהים בחו”ל ביום הבחירות, בתנאים ובתבחינים שיוסכמו על דעת הסיעות החברות בקואליציה. הצעת החוק תונח על שולחן הכנסת בתוך שנה מיום כינון הממשלה. נוסח הצעת החוק הממשלתית ייקבע בהסכמת כל סיעות הקואליציה.”

סעיף זהה נחתם גם בהסכמים קואליציונים אחרים. אחרי הקמת הממשלה הגישו חברי הכנסת מילר ורותם מישראל ביתנו הצעת חוק פרטית  שאמורה להגדיר פרוטוקול בעזרתו יכולים אזרחי ישראל שנמצאים בחו”ל לממש את זכותם להצביע. בקיצור, הרעיון הוא שמי שרשום בפנקס הבוחרים ושיש לו דרכון בתוקף במשך 10 שנים (למה?) יוכל להצביע בחו”ל כמו עובדי משרד החוץ. להצעה הזאת יש יתרונות וחסרונות ברורים, מצד אחד היא מגדילה את האפשרות של אזרחי ישראל לממש את זכותם החוקתית להצביע ומאפשר להם יותר גמישות ביום הבחירות, מצד שני היא מפלה בין ישראלי מצפת שנוסע לפריז (ויכול להצביע) לבין ישראלי מבצפת שנוסע לאילת (ולא יכול להצביע), ומצד שלישי, היא מפלה בין ישראלי שרק הוציא את דרכונו, לישראלי הוציא את דרכונו לפני יותר מעשור. בנוסף, הגדלת מספר המעטפות הכפולות מגדילה את האפשרות הטכנית של פקידי הממשלה (שממונים על ידי הקואליציה) לזייף בחירות. אבל, כמובן, אף אחד לא מדבר על הנושאים האלה. כולם מעדיפים להגיב באוטומט את הדעות המוכנות מראש שלהם בלי קשר למציאות.

אחד המאמרים שנכתבו נגד החוק הוא מאמרו של שלמה אבינרי בארץ.  שלמה אבינרי  הוא פרופסור מכובד, זוכה פרס ישראל, אדם מאוזן ומרשים. ודווקא בגלל זה, המאמר שלו מפתיע בשטחיותו, דלות טיעוניו וחוסר הרצינות שלו. המטרה שלי כאן היא להראות כמה המאמר הזה חסר טיעונים אמיתיים, אבל אין כאן שום הבעת דעה על הנושא עצמו, אלא רק על טכניקת הדיון של שני הצדדים. נתחיל:

“הרעיון להעניק זכות בחירה לכנסת לאזרחים ישראלים היושבים בחו”ל הוא לא דמוקרטי ולא ציוני. לכן אין זה משנה מי ייהנה ממנו פוליטית - יש להתנגד לו עקרונית.”

ה”רעיון” הזה, כמו שהסברתי בפתיחה, קיים מאז חקיקת “חוק יסוד: הכנסת”. האם אבינרי מנסה כאן לטעון בעד שינוי חוק יסוד? האם הוא באמת הולך לטעון שחוק יסוד הכנסת הוא לא דמוקרטי? לא ציוני? מוזר…

“זכות הבחירה היא אבן-התשתית של תפישת האזרחות הדמוקרטית. היא מעוגנת בהנחת היסוד, שלפיה העם גם מהווה את בסיס הלגיטימיות של ההכרעה הפוליטית וגם מי שבסופו של דבר מפעיל אותה. בכך מקופלת ההצדקה המוסרית העקרונית של השיטה הדמוקרטית: מי שמקבל את ההכרעה יישא גם בתוצאותיה, לטוב ולרע. השתתפות ללא נשיאה באחריות היא בלתי מוסרית ומערערת את יסודות הדמוקרטיה.”

 ”מי שמקבל את ההכרעה יישא גם בתוצאותיה, לטוב ולרע” זאת “הצדקה המוסרית העקרונית של השיטה הדמוקרטית”?! מעניין… האם אסור למי שאינו סוטה מין להשתתף בהכרעה לגבי ענישת אנסים? האם אסור למי שאינו בעל עמדת כח להשתתף בהכרעה לגבי ענישת מקבלי שוחד? האם אסור לתושבי תל אביב להשתתף בהכרעה לגבי בטחונם של תושבי חיפה? האם אסור לנכים להשתתף בהכרעה לגבי מדרגות?

“נכון אמנם שדמוקרטיות ותיקות כמו ארה”ב, בריטניה וצרפת מעניקות זכות הצבעה גם לאזרחים החיים מחוץ לגבולותיהן (אין מדובר ב”מרבית המדינות הדמוקרטיות”, כפי שנטען בהצעת צעת החוק של ישראל ביתנו). אבל ההבדל ביניהן לבין ישראל הוא עמוק ומהותי.”

הבדל מהותי… זה צריך להיות מעניין. האמנם לא מדובר במרבית הדמוקרטיות? אבינרי לא טורח לתת שם של דמוקרטיה אחת שבה אין לאזרחים שלא מתגוררים בה זכות הצבעה. כדאי גם לציין שגם  אם אבינרי ימצא איזה שלושה איים ושתי נסיכויות כאלה, ברור למדי שמרבית האזרחים של המדינות הדמוקרטיות יכולים לממש את זכותם להצביע גם אם הם לא מתגוררים במדינתם.

“ראשית, בכל אחת מן המדינות הללו שיעור האזרחים החיים מחוץ לגבולות מדינתם הוא זניח ביחס לכלל האוכלוסייה. לפיכך, מתן זכות הכרעה לציבור הזה לא ישנה באופן מהותי את תוצאות ההצבעה. מדובר יותר באקט של הזדהות. אצלנו מדובר במאות אלפים, המהווים אחוז ניכר מאזרחי המדינה.”

את זה דווקא קל לבדוק. לישראל יש בין 750,000 ל-540,000 אזרחים שחיים בחו”ל. עבור אוכלוסיה של 7.5 מליון אזרחים, מדובר על כ-10%. כעשירית מהבריטים, חיים מחוץ לגבולות בריטניה (למשל).האם עשרה אחוז זה אחוז ניכר יותר מעשירית? האם עשירית היא מספר זניח לעומת עשרה אחוז? מעניין.

“שנית, ברוב המקרים מדובר באזרחים החיים בחו”ל באופן זמני. לעומת זאת, במקרה הישראלי, מדובר בעיקר בישראלים שעזבו את ארצם לצמיתות, אף כי ייתכן שהם שומרים על זיקה נפשית אליה.”

האמנם?!  אפשר להניח שהנתון הזה מבוסס, כמו שאר המאמר,על ניחושים. שני המאמרים שמקושרים למעלה מביאים מספרים, ושונים לגמרי מהניחוש של אבינרי.

“שלישית, אף מדינה מהמדינות הללו אינה ניצבת לפני הכרעות גורליות כישראל. הסוגיות שבהן אנחנו צריכים להכריע הן סוגיות של מלחמה ושלום, שיקבעו את עצם קיומנו.”

להבדיל מהסוגיות איתם מתמודדים האמריקאים, שכידוע לא יצאו לאף מלחמה במאה האחרונה? אולי הבריטים? האוסטרלים? מי באמת לא ניצב בפני הכרעות על סוגיות של מלחמה ושלום? שוויץ? אז בעצם אבינרי רוצה לשלול את זכותם של הישראלים שנמציאים בשוויץ לבחור?! אה, כן. אצלם זה סתם מלחמה, אצלנו זאת סכנה קיומית. כמובן…

“לכן, הענקת זכות הכרעה למי שאינו חי כאן ולא יישא בתוצאות איננה אלא הפקרות מוסרית.”

קשה להגיד שישראלי שנמצא בארצות הברית לא ישא בתוצאות, הוא הרי מממן את הצי השישי,  קונה דלק שמחירו תלוי במצב המזרח התיכון, ומן הסתם יש לו משפחה שחיים בישראל.אפשר גם לשאול האם לפי ההגיון הזה שלילת זכות ההצבעה ממי שנושא בתוצאות (קטינים, פלשתינאים, ירדנים, לבנוים, סורים, לובים…) היא לא הפקרות מוסרית. אבל, בעצם, ההשפעה של נשיא ארצות הברית (למשל) על הנעשה בישראל היא גדולה לא פחות מההשפעה של ראש ממשלת ישראל. האם אבינרי רומז שנתינת זכות הצבעה לנשיאות ארצות הברית לאזרחי ארצות הברית שחיים בארצות הברית היא “הפקרות מוסרית”?! ברור שזה רעיון מופרך מהיסוד.

“ואחרון אחרון: מציעי החוק מביאים כדוגמה את ארה”ב. ואולם, כל אזרח אמריקאי החי בחו”ל חייב לשלם מס הכנסה לארה”ב ולהגיש דו”ח שנתי על הכנסותיו לרשויות המס האמריקאיות. ההיגיון ברור - אין “ארוחות חינם”: המבקש להשתתף, חייב לשאת בנטל. אינני בטוח שהישראלים החיים בארה”ב וסבורים כי “מגיע” להם להשתתף בבחירות יהיו גם מוכנים לשלם מס הכנסה למדינה.”

ואחרון אחרון: גם אזרח ישראלי שחי בחו”ל חייב לשלם מס הכנסה לישראל. אבל בדיוק כמו האזרח האמריקאי שחי בישראל, הוא ישלם מס רק לאחת המדינות, משום ששתיהן חתומות על אמנה למניעת כפל מס. ההגוין של “אין ארוחות חינם” כנראה לא כל כך ברור…

“מעבר לעניין הדמוקרטי קיים גם העניין הציוני. מדינת ישראל נועדה להיות מדינת הלאום של העם היהודי, והיא בנויה על ההנחה שיש משמעות לקיומה של ריבונות יהודית בארץ ישראל.”

ולכן, להבדיל משאר מדינות הלאום שבנויות על ההנחה שיש משמעות לקיומה של ריבונות לאומית בארצם… מעניין…

“הענקת זכות בחירה למי שעזבו את הארץ - וזו זכותם - מטשטשת את ההבחנה בין ישראל ליהדות הגולה.”

מה?

“אולי אין לכנות את העוזבים “יורדים”, אבל מתן זכות בחירה מעניק לגיטימציה לעזיבת הארץ.”

אני מבין, זאת זכותם אבל זה לא לגיטימי. בעצם, אני לא מבין.

“עזיבתם של ישראלים רבים את הארץ נובעת לא רק מן הגלובליזציה, אלא גם מהעובדה שהיהודים היו עם נע ונד במשך אלפי שנים.”

מעניין… אפשר  לבדוק את זה. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יצאו מישראל ליותר משנה בין 3.0 ל-3.6 פרומיל שזה בערך חצי מגרמניה. אולי גם הגרמנים היו עם נע ונד במשך אלפי שנים? (בעצם, כל בני האדם היו עם נע ונד במשך אלפי שנים, אבל לא ניתן לעובדות להפריע, נכון?)

“והצעת החוק - בטשטשה את ההבחנה בין חיים בישראל לחיים בגולה - חותרת תחת מטרת-העל הציונית: להיות עם חופשי בארצנו. זו אינה רק סיסמה, אלא מטרה אמיתית ומוחשית.”

ז”א אם נשטש את “ההבחנה בין חיים בישראל לחיים בגולה” נהיה פחות חופשיים? אולי, רק בשביל לא לטשטש את ההבחנה, נרצע את אוזנו של כל ישראלי שחי בישראל. חופש? הבחנה? מה הקשר? לא קשה לראות שאבינרי סתם חיבר שתי סיסמאות בלי כל קשר בין אחת לשניה. וזה, בעצם, כל המאמר. אוסף של סיסמאות, סברות לא מבוססות, השערות חסרות קשר למציאות והקשרים לוגים פרועים. 

נגיד שיש לנו שלוש שיטות בחירות אפשריות:

• בחירות איזוריות בהן המנצח לוקח את הכל - ז”א לכל איזור יש כסא אחד בפרלמנט, כל בוחר בוחר במועמד אחד, והמועמד שקיבל הכי הרבה הקולות (גם אם מדובר ב-30% מהקולות, כל זמן שאף אחד מהמועמדים האחרים לא קיבל יותר) מקבל את הכסא, והשאר לא מקבלים כלום.
• בחירות איזוריות עם קול אלטרנטיבי - ז”א לכל איזור יש כסא אחד בפרלמנט, כל בוחר בוחר כמה מועמדים לפי סדר עדיפויות, סופרים רק את העדיפויות הראשונות של כל המצביעים. אם אחד המועמדים קיבל יותר מחצי מהבוחרים, הוא מקבל את הכיסא (והשאר לא מקבלים כלום) אם אף אחד מהם לא קיבל יותר מחצי, מוחקים מהרשימה את מי שקיבל הכי מעט קולות, ומתייחסים למצביעים שלו כאילו הצביעו לעדיפות השניה שלהם כאל העדיפות הראשונה, וחוזרים לספירת הקולות…
• בחירות איזוריות עם קולות עוברים - ז”א לכל איזור יש כמה כסאות בפרלמנט, כל בוחר בוחר כמה מועמדים לפי סדר עדיפויות. מחשבים מהו הגודל של מנדט (מספר הקולות שמספיק לתת למועמד כסא בכנסת). סופרים רק את העדיפויות הראשונות של כל המצביעים. אם אחד המועמדים קיבל מנדט או יותר מהקולות הוא מקבל כיסא, ואת שאר הקולות שלו מעבירים באופן פרופורציונלי לעדיפות השניה. אם אף אחד מהמועמדים לא קיבל יותר ממנדט, הקולות של המועמד שקיבל הכי מעט קולות עוברים לעדיפות השניה, והמועמד יוצא מהמשחק. וכך הלאה עד שכל הכסאות התמלאו.

לכל אחת מהשיטות יש יתרונות וחסרונות ברורים למדי, הן משפיעות על הפוליטיקה, הפוליטיקאים הנבחרים, המשילות, הייצוגיות, הקשר בין הבוחר לנבחר ועוד… אבל כרגע נתעלם מזה. נגיד שיש לנו גם שלוש מפלגות, לשלושתן יש אידיאולוגיה מובהקת, מנהיגות ברורה, מטרות ידועות ועוד, אבל גם מזה נתעלם, נגיד שכל מה שאנחנו יודעים עליהן זה התוצאות בסקרים. נגיד שהסקרים די אחידים ברוב האיזורים, למפלגה אחת יש 40%, לשניה יש 30% ולשלישית יש 20%. נגיד גם שתומכי המפלגה השלישית נוטים להעדיף את השניה על הראשונה. וזהו.

אם זה כל מה שידוע לנו, איזה שיטת בחירות נעדיף? ברור שמנהיגי המפלגה הראשונה יעדיפו את השיטה הראשונה (שתתן להם את הרוב) מנהיגי המפלגה השניה יעדיפו את השיטה השניה (בגלל שהם מניחים שחברי המפלגה השלישית יעדיפו אותם) ושמנהיגי המפלגה השלישית יעדיפו את השיטה השלישית (בגלל שככה הם יקבלו כסאות אמיתיים ולא רק סימפטיה).

מדהים לגלות שבאמת, בהנתן תוצאות כאלה בסקרים, זה מה שהמפלגות בוחרות, וכמובן שכולן בוחרות בהן מסיבות אידיאולוגיות טהורות לחלוטין. בלי קשר לעובדה שבמקרה זאת השיטה שתמקסם את הכח הפוליטי שלהן. (בכלל כנראה שרק במדינה שהמציאה את המושג פייר פליי אפשר להציע ברצינות לשנות שיטת בחירות שעבדה מאתיים שנה באמצע מערכת הבחירות).